ישראל אחרת היא אפשרית

יש בנו כוחות עצומים. עד עכשיו, הוא דוכאו במגוון רחב של שיטות. זה הפחד מההמונים, וממתן כח אמיתי בידי האזרחים, העובדים והצרכנים, כדי לא לאבד שליטה. חוסר המודעות והפעילות של האזרחים הפשוטים הוביל להתדרדרות הולכת וגוברת של החברה הישראלית. המצב לא ישתנה מעצמו – אנחנו אלו שחיכינו להם. ביחד נהפוך את הארץ הזו מארץ אוכלת יושביה, לארץ זבת חלב ודבש. זה יתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן חיים.

עד לא מזמן שמענו אינספור פעמים, במיוחד בתקשורת הכלכלית, על הצורך בחילוץ הטייקונים. ישנן דעות בעד ונגד כל מיני תכניות לחילוצם, תלוי מי האינטרסנט שמדבר. מוזר, עד לא מזמן התקשורת הכלכלית הטיפה לנו על שוק פרטי יעיל, עם מנהלים שמצדיקים את חבילות השכר האסטרונומיות מצנחי הזהב והאופציות. אין ספק שישנה הרבה עבודה ללוביסטים, יחצ"נים ויועצי תקשורת, עורכי דין ודוברים.

פתאום העיתונות הכלכלית נהייתה פופוליסטית, מבטאת את זעם העם על הצורך לחלץ את הטייקונים. עד לא מזמן היא הייתה עסוקה לפאר ולשבח את היזמים המצליחים, אלילי השוק הפרטי היעיל ( "הרזה" המפורסם), אנשי השנה והעשור. רק לא מזמן סיפרו לנו, שאם לא יורידו מיסים, ולא יקצצו במגזר הציבורי, ההון הגדול יברח מכאן. פתאום כספי המיסים נאים בעיניהם.

עלי שטיפת המח הקודמת, שהייתה בנויה על ההערצת הכסף ובעלי ההון הגדולים לא עבדה גם אז.

מי שזקוקים יותר לחילוץ מאשר הטייקונים הם הפועלים ועובדי השירותים, וגם המעמד הבינוני המתכרסם, ובעלי העסקים הקטנים. שם ההתארגנות והתקציבים, הלובי והדוברים הם מועטים יותר.

בעיני, הגיבורים האמיתיים של המדינה שלנו תמיד יהיו המוני העובדים, שקמים כל יום לעבודה, מדכאת לפעמים, מנוכרת, שלא מאפשרת להם לבטא את מלוא הכישורים שלהם, למרות שוק עבודה נצלני, כי יש להם מחוייבות לעצמם, למשפחתם ולילדים שלהם ולחברה שבה הם חיים.

הם עמוד השדרה של הארץ הזו. הם האוצר הנסתר של המדינה שלנו. אני מדבר על מנקי הרחובות והמזכירות, השומרים ופקידי שירות הלקוחות, המטפלות הסיעודיות ופועלי הייצור התעשייתי, המלצרים והמחסנאים ועוד. אותם לא תשמעו מאיימים בירידה מהארץ אם התנאים שלהם לא יתקבלו. הם אלו שאינם מושחתים, אלא בעיקר סובלים מהשחיתות.

מצבו של מעמד הביניים, חלק חשוב מכל דמוקרטיה מתפקדת, יותר טוב ממצבם של הפועלים, אך גם הם סובלים. חלק גדול ממעמד הביניים הישראלי שייך למגזר הציבורי, וכמובן סובל מאידיאולוגיית הקטנת ההמגזר הציבורי, גם כצרכן וגם כעובד. לבעלי עסקים קטנים אין לובי חזק קשרים פוליטיים או גישה לאשראי כמו לבעלי ההון ולארגוני המעסיקים.

אידיאולוגיית הורדת המיסים וקיצוץ המגזר הציבורי משרתת את הטייקונים ואת שכבת מלחכי הפינכה שלהם, אך פוגעת קשות בהמוני העובדים הפשוטים. הם, שאינם נהנים מארוחות במסעדה על חשבון העסק, ולא טסים כל שני וחמישי לחו"ל, מרויחים משכורות מינימום, שבקושי מאפשרות קיום בכבוד מעבר לצרכים בסיסיים, ותלויים בשירותים הציבוריים, כי אין להם כסף פנוי לקנות שירותים פרטיים, משלמים את מחיר האידיאולוגיה. אגב, במקרה הם בד"כ העובדים של אותם הטייקונים ישירות או בעקיפין, דרך מגוון שיטות הסחר בעבדים שהשתלטו על ארצנו.

תמונת המצב בישראל השתנתה לחלוטין, מאז שנחשבנו לאחת המדינות הכי שיויוניות בעולם, ועד ימים אלו, שבהם ישראל מובילה ביחד עם ארה"ב את המדינות הכי לא שיויוניות. זה לא קרה בן לילה. זהו תהליך הדרגתי, מתוכנן ומובנה, מאורגן ומתוקצב, שהצליח להשיג הישגים רבים. ועם זאת, זה עדיין לא מספיק להם. הם רוצים עוד, ולא מתביישים לתבוע. 

תהליך זה אינו ייחודי לישראל. בכל מדינות העולם נוצרו שכבת אוליגרכיה הולכות וקטנות, מעמד בינוני הולך ומתכווץ, ורוב של עובדים, שלמרות שעות עבודה ארוכות, בקושי מצליחים לשרוד ולהתקיים בכבוד.

קיצוצי המיסים והקיצוצים בתקציבים הממשלתיים, ההפרטות ושיטת עובדי הקבלן הם שיטות להעברת ההון בחברה כלפי מעלה- לקחת מעניים ולתת לעשירים.

חוזקה של חברה נמדד בחוזקן של החוליות החלשות בשרשרת החברתית. חוזקה של דמוקרטיה נמדד בהשתתפותם של השכבות החלשות בתהליך הדמוקרטי ובאמונתם שהצבעתם יכולה להשפיע. לא בכמות המיליונרים והמילארדרים.

 אין יאוש בעולם כלל

לכן הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק להתבייש. נתחיל להתארגן, ולדעת, ולעשות, כדי שהמציאות שבה אנו חיים תשתנה, וכדי שמול הכח של ההון על השלטון, יהיה כח נגדי, מאזן. כח שישנה את חלוקת ההכנסות, ויחזיר חלק מההון שנגנב מהמוני העובדים העניים אליהם, ויחזק את מדינת הרווחה הישראלית, כך שישראל תהיה עם שירותים ציבוריים ברמה עולמית, שמכל העולם יבואו ללמוד ולחקות.

חשוב שנראה במעשים, ששינוי מבני ורפורמות יכולות להגיע גם מלמטה. חשוב שנשמיע את הקולות שלנו בדמוקרטיה הישראלית יום יום, ולא פעם ב-4 שנים (או בשנתיים) כמו שהרגילו אותנו. 7 מיליון קצת קשה יותר להשחית מ-120. הכוח שלנו לא שווה בשוק, שבו כמות הכסף קובעת, אלא בדמוקרטיה, שאז אנו רוב, והאוליגרכיה מיעוט.

לכן גם חשוב שנתגבר על הפיצול וההפרדה שיוצרים בינינו, ע"י חיבור בין כל תושבי המדינה שלנו ללא הבדל בין דת או עדה מין או גיל. עלינו להחיות את המרחב הציבורי דרך שיתוף פעולה חוצה מגזרים בנושאים שמשפיעים על חיי היום יום שלנו בחינוך וברווחה, בתעסוקה ובבריאות ועוד. עלינו להפוך את היאוש מהמצב הקיים, לאנרגיה סילונית שתניע שינוי . זו צריכה להיות החלוציות שלנו, לתקן את הקלקולים שפשו במדינת ישראל. במקום לצפות בתוכניות מציאות, לצאת לרחובות ולשנות את המציאות. 

התרבות הקיימת יוצרת אדם תלותי, פסיבי, שמקסימום מקטר מול העיתון והטלויזיה, אבל תופס תפקיד של צופה ולא של משתתף פעיל. יותר קל לנהל ולתמרן אנשים כאלו. רק דמוקרטיה השתתפותית, שמשלבת את כולם, ונותנת כח וכלים ומידע היא הדרך להתמודד ולשבש את התרבות הקיימת. עוד לא שמענו על כבשה שהחליטה שלא מתאים לה להיות חלק מהעדר, או אריה שהצטרף לתנו לחיות לחיות. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת ההזדהות שלנו, עם ערכים, עקרונות ורעיונות, ויכולתנו לחלום, לרתום רגשות ומחשבות ולדמיין אחרת, ולשנות את המציאות בהיותנו בעלי בחירה חופשית.

אני מקווה שניצור כאן ביחד את תרבות הנגד לתרבות " ואהבת לעצמך כמוך", ואת המצע לחברה של ערבות הדדית.