192 שנים לטבח פיטרלו – peterloo

לפני כחודשיים חל יום הזכרון ה-192 לטבח פיטרלו.  רוב הסיכויים שרובכם לא שמע על אירוע זה ואינכם מכירים בערכו ובהשפעתו על חיינו כיום. בעיני הוא ההקדמה למה שקרה מאוחר יותר מכיכר טיאנמן ועד מה שקורה וקרה בטהראן, בכיכר תחריר, בטוניסיה, בפוארטו דל סול, בסוריה, בשדרות רוטשילד ובשאר המאהלים ברחבי הארץ ובוול סטריט עם הדומה והשונה בין אז והיום, ובין שלבי הדמוקרטיה בה כל עם נמצא. חלק ראשון מתוך 2.

כמו במאמר האחרון שפרסמתי, גם הפעם אני חוזר לעבר הרחוק, כדי להראות לכם עד כמה מצבנו טוב יותר בזכותם של אותם אנשים, שאת רובם אנחנו לא מכירים, והמאבקים והידע שהם יצרו בעבר. גם כאן, זהו סיפורם של אנשים ממעמד הפועלים מול הכוחות החזקים של זמנם.  הטבח בשדה פיטר היה חלק מרצף  שבו אנשים ממעמד הפועלים דרשו להפוך מנתינים חסרי השפעה לאזרחים, בעלי זכות הצבעה שווה לטייקונים של זמנם שהיו די משולבים בשלטון. הפעם, השינוי לא בא כל כך מהר. זכות ההצבעה ניתנה לכל הגברים רק כ-99 שנים אחרי אירועי פיטרלו, ונשים נאלצו לחכות עוד 110 שנים. מי שמסתכל במספרים מבין למה השלטון האריסטוקראטי לא שש לתת להם זכות הצבעה. אותן מדינות, שנתנו את זכות ההצבעה לפועלים הפכו בתוך זמן קצר למדינות שבהן נבנתה מדינת רווחה מודרנית, שמספקת שירותים ציבוריים לכולם, ולא רק לבעלי ההון.

 

ציור של טבח פיטרלו ע"י הצייר ג'ורג' קרוישאנק

 
הרקע לאירועי פיטרלו

כדי להבין את אירועי פיטרלו, יש צורך להכיר את התקופה, ואת הגורמים שהביאו אנשים ממעמד הפועלים לדרוש את זכות ההצבעה.

המהפכה הצרפתית ב-1789 מכניסה ללחץ את השלטון האנגלי. חוקים, שאוסרים את חופש ההתכנסות וחופש הביטוי, עוברים בתחילת המאה ה-19 בפרלמנט הבריטי. חלקם עוברים תחת מצב החירום שבו נמצאת אנגליה, במלחמה שלה מול צרפת, מ-1793 עד 1815. במקביל, ישנו חוסר שקט בשוק העבודה. נד לוד ואחרים הולכים ושוברים מכונות, שלוקחות להם את העבודה, והמעסיקים שמעדיפים נשים וילדים במקומם מוסיפים עוד שמן למדורה. מצעד הבלנקטירס (פועלי טקסטיל שתכננו צעדה עד לונדון ומסירת עצומה למשפחת המלוכה, על תנאי עבודתם, ועל שנשללת מהם זכות ההצבעה) שמתחיל משדה פיטר במנצ'סטר מדוכא בכח ע"י הצבא.

בימי המלחמות הנפוליאניות  בין 1803 ל-1815,  1 מכל 9 גברים אנגליים משרת בצבא, ומוטלים מיסים גבוהים על הנתינים.  כשהחיילים חוזרים מהמלחמה, הם עצבניים שהם לא חלק מבעלי העניין בדמוקרטיה, למרות שלחמו למען אנגליה.  בנוסף כ-4 שנים לפני אירועי פיטרלו, מועברים חוקי התירס, שמעלים את מחירי הלחם באנגליה, מה שגורם להתפרצויות של רעב ואבטלה, ומוסיפים לעצבנות של מעמד הפועלים. הם מועברים ע"י הטייקונים של אז (בעלי האדמות הגדולים) שיושבים בפרלמנט ומשתמשים בו להגן על המונופול שלהם.

זכות ההצבעה באותו זמן התחלקה בצורה מאוד לא שוויונית. קודם כל היא התבססה על רכוש, וכמובן חלה רק על גברים. כך לדוגמא  התושבים בערי התעשייה של מנצ'סטר, סלפורד, בולטון, בלקבורן, רוצ'דייל, אולדהאם וסטוקפורט, שביחד גרים בהם קרוב למיליון תושבים, מיוצגים בפרלמנט ע"י 4 חברי פרלמנט, לעומת יותר מחצי מהפרלמנט שנבחר ע"י 154 מצביעים בלבד. בנוסף, אלו הם הימים בהם אנגליה היא אימפריה קולוניאלית ששולטת בצורה דומה גם על עמים אחרים מסביב לעולם.

.החסידים של הקפיטליזם מספרים לנו שאדם סמית האמין בשווקים חופשיים ובממשלה מוגבלת. לעומת זאת, בספרו "עושר האומות" אדם סמית טוען "שממשלה אזרחית, שמוקמת להגנת זכויות הקניין בעצם מוקמת להגנת העשירים מפני העניים, על בעלי הרכוש מפני חסרי הרכוש", וזו בדיוק הממשלה שהתקיימה בזמנו, ועל רקע זה צריך להבין את התנגדותו לממשלה.

 

הזמנה לאסיפה בשדה פיטר, אוגוסט 1819, מנצ'סטר (לחצו להגדלה)

הדרישה לזכות ההצבעה נגמרת בטבח

ב- 16/8/1819 התכנסו 60 אלף גברים נשים וילדים ממעמד הפועלים לאסיפה לא אלימה בשדה פיטר במנצ'סטר. מטרת האסיפה הייתה לעורר תמיכה ברפורמה בייצוג הפרלמנטרי – זכות השתתפות וקול בדמוקרטיה שבה הם חיו.

האסיפה אורגנה ע"י  האיגוד הפטריוטי של מנצ'סטר, והנואם הרדיקלי הידוע הנרי האנט ואחרים שתמכו בהרחבת זכות הבחירה הוזמנו לנאום. רוב המשתתפים היו שייכים למעמד הפועלים, והיו אפילו התארגנויות ראשונות של נשים ממעמד הפועלים, ואחת מהן, מרי פילדס, הייתה על הבמה והייתה אמורה להיות אחת מהדוברים. כמו שאפשר לראות בהזמנה למעלה, הנרי האנט מבקש מהבאים לבוא חמושים באישור של מצפונם בלבד, ומזהיר מרצון הצד השני במהומה, שתתן להם תירוץ לשפוך את דמם של המפגינים.  האסיפה גם נדחית פעמיים, ע"י פקידי הממשל הבכירים באזור.

ביום האירוע הגיעו משלחות של אנשי מעמד הפועלים מכל רחבי האזור וערי התעשייה של צפון אנגליה,לבושים בבגדיהם היפים ביותר, כשחלקם נושאים שלטים כמו "לא לחוקי התירס" או "אין מיסוי בלי ייצוג" או כאלו שדורשים את זכות ההצבעה ע"י קלפי ובחירות שנתיות.

בערך בשעה 1 בצהרים, הגיעו הנרי האנט ושאר הנואמים, למה שנחשב להפגנה הכי גדולה שנערכה עד אז באנגליה.  הקהל קיבל אותו בהתלהבות רבה. כשראו השריפים (magistates), שצפו במתרחש מאחד הבתים הקרובים שהשקיף על שדה פיטר, את קבלת הפנים הנלהבת שקיבל הנרי האנט, החליטו לעצור אותו, ועוד 3 נואמים שעמדו על הבמה. השוטרים שהיו אמורים לעצור אותו, טענו שהצפיפות של הקהל לא תאפשר להם להגיע אליהם, ודרשו את סיועו של הצבא. השריפים הוציאו ל- 2 הגדודים שישבו שם הודעה ללוות את השוטרים ולעזור להם לעצור את הנואמים. גדוד אחד היה גדוד ששייך לצבא (גדוד הפרשים ה-15 -ההוסרים), והשני (yeomanry) הוא בעצם מיליציה שהוקמה אחרי מצעד הבלנקטירס,  שמורכבת מבעלי מפעלים או אדמות מאיזור מנצ'ססטר וסלפורד, שהם בעצם המעסיקים של המפגינים. לרוע המזל, המיליציה הייתה קרובה יותר וההודעה הגיעה אליה קודם. עם קבלת ההודעה הם הסתערו עם חרבות שלופות על סוסיהם לכיוון שדה פיטר.  ההרוג הראשון הוא הנרי פילדס, תינוק בן שנתיים שהיה בידי אימו ועף מידיה כשאחד הרוכבים פגע בה כשחצתה את הכביש. כשהם מגיעים לאיזור האסיפה הם מתחילים לחתוך אנשים עם החרבות שלהם, וחלק מהאנשים נדרסים תחת רגלי הסוסים. הקהל החל להתפזר במהירות, למרות שהוא חסום על ידי גדוד הפרשים הצבאי וגדוד של חיל רגלים. בסופו של דבר, האירוע נגמר בהריגתם של 17 אנשים ובפציעתם של 650. בין ההרוגים מרי הייז, אמא לשש שהייתה בהריון באותה עת, שרה ג'ונס, אמא ל-7 ילדים וג'ון אשטון שנשא שלט שעליו היה כתוב "מיסוי ללא ייצוג הוא לא הוגן ודיקטטורי. לא לחוקי התירס". את השם פיטרלו נותן אחד הפצועים קשה, שמת כחודש אחרי, חייל לשעבר בשם ג'ון ליס, שהשתתף בקרב ווטרלו. הוא אומר שבווטרלו הם נלחמו גברים מול גברים, ל-2 הצדדים היו חרבות. פה זה פשוט היה רצח.

הצעה לאנדרטה לזכר פיטרלו

יום או יומיים אחרי הזוועה, מתפרסמים בעיתוני אנגליה כתבות על מה שקרה בשדה פיטר, מה שמזעזע חלק גדול מהציבור הבריטי. הנרי האנט ונואמים ומארגנים אחרים נעצרים, מועמדים למשפט ונשלחים לכלא לתקופה של שנה עד שנתיים, בעוון ארגון התקהלות אסורה. אנשי המיליציה שגם מועמדים לדין יוצאים כולם זכאים. במקום רפורמה, הממשלה העבירה את מה שנודע כששת החוקים, חוקים שתפקידם היה לאסור התקהלות של מעל 50 איש, ולמנוע פרסומים למען רפורמה ע"י מס בולים  שמעלה את מחירי העיתונים, ומאסר של עד 14 שנים למי שיפרסם דברים בעד רפורמה פרלמנטרית.  עד סוף 1820 כל מנהיג פועלים שנחשב לתומך הרפורמה נשלח לכלא. כשנתיים לאחר מכן מיוסד עיתון הגרדיאן, ע"י אנשים שנכחו בשדה פיטר, כשבין מטרותיו קידום רפורמה פרלמנטרית.

ב-1832 מועבר חוק ראשון לרפורמה בזכות הבחירה, מה שמעלה את מס' המצביעים מ-450 אלף ל-600 אלף. רק ב-1867, כמעט 48 שנים אחרי פיטרלו, הועברה רפורמה שנתנה את זכות ההצבעה לכל הגברים ממעמד הפועלים (חוץ מפועלים לא מקצועיים) שמכפיל את מספר המצביעים ממיליון ל-2 מיליון. על זכות ההצבעה לנשים ארחיב בכתבה נפרדת.

נכון להיום אין שום אנדרטה לציון האירוע, רק שלט עגול אדום, שהחליף שלט כחול עם פירוט קצר על הטבח, למרות שישנו מאבק ציבורי במנצ'סטר של ימינו ליצור אנדרטה שיותר תכבד את האירוע.  למרבה הצער, אירוע זה אינו אפילו חלק מתכנית הלימודים הבריטית.

שלטי הזכרון לפיטרלו (לחצו להגדלה)

בין פיטרלו לטיאנמן, ולאביב הערבי

האירוע בכיכר טיאנמן, שקרה 170 שנים אחרי פיטרלו, מזכיר אותו מאוד. גם שם, יצאו צעירים ופועלים לרחובות כדי לדרוש רפורמות דמוקרטיות , וגם שם נתקלו המפגינים בדיכוי אלים. כמו בפיטרלו, האירוע עצמו לא הוביל לרפורמות, אלא להיפך, הגדיל את חששות המשטר, עד כדי כך שבאינטרנט שלהם כיום אי אפשר למצוא אזכור לאירועי טיאנמן , ועדיין ישנו פחד של המפלגה הקומוניסטית לתת יותר חופש לאזרחיה. זה כמובן לא מפריע לרוב הקפיטליסטים מארצנו ומרוב העולם המערבי להעביר לשם את מפעלי הייצור שלהם, למרות שמנסים לספר לנו שקפיטליזם ודמוקרטיה הולכים יד ביד.

אירועי השנים האחרונות בעולם הערבי, שזכו לכינוי "האביב הערבי", גם נראים כמו שידור חוזר של פיטרלו . מתחילתם, לאחר הבחירות האחרונות באיראן בהם הצעירים חשו שתוצאות הבחירות זויפו לטובת המנצח, ויצאו להפגין ברחובות, אך נתקלו בדיכוי אלים ובצנזורה וברצח של מפגינים לא אלימים כמו נדה סולטן, ועד האירועים בתוניסיה, בכיכר תחריר במצרים, בתימן, בבחריין, בלוב ובסוריה. אם זה אנשים  שיוצאים לרחובות בעקבות עליית מחירי המזון שפוגעת בעניים ביותר, או בדרישה לרפורמות פוליטיות, נגד שלטונות מושחתים. התפתחות האינטרנט והטלויזיה תרמו את תרומתם למהפכות אלו, ועזרו להן להתארגן, ולסיפורם של המפגינים להתפרסם בכל העולם.  אין לנו אלא להעריץ את האומץ של האנשים הללו, שיוצאים לרחובות מול כדורים חיים, במאבק לחופש. כרגע אין אנו יכולים לדעת איך יסתיימו מאבקים אלו, אלא לקוות שיסתיימו בדמוקרטיה אמיתית, ובטיפול אמיתי בבעיות שמהן סובלים האזרחים במדינות ערב.

 

איש הטנק מכיכר טיאנמן

מפיטרלו לפוארטו דל סול ושדרות רוטשילד- להם יש את הארנק, ולנו את הקלפי

במדינות הדמוקרטיות, כמו בספרד ובישראל, יש יותר חופש ביטוי, חופש התכנסות והתארגנות , ויש זכות הצבעה, ואפילו אפשר להיבחר. מה שעבור אנשי פיטרלו ואחינו במדינות הדיקטטוריות הוא משאת נפש, עבורנו זה כבר מובן מאליו. את המעורבות החליפה הציניות והאדישות.  ישנו חוסר אמון במערכת הפוליטית, שלדעתי בעיקר נובעת מסיאוב של גופים שהיו בין התורמים הגדולים להתפתחות הדמוקרטיה בעולם- איגודי עובדים מפיטרלו והלאה, ושל מפלגות פועלים, שהיוו את חוד החנית בהקמת מדינות הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה. גם בישראל וגם בשאר העולם המערבי, פחות אנשים הולכים להצביע בבחירות. מבחינתנו, ישנם אנשים שזה התפקיד שלהם לנהל את המדינה, ואנחנו יכולים כביכול להסיר אחריות מעצמנו, והדמוקרטיה תפעל מעצמה.

הייאוש הזה מהפוליטיקה, שמתבטא בירידת אחוז ההצבעה לא נוצר מהאוויר. הוא משרת את ההון, שמנסה להחזיר את הגלגל הדמוקרטי אחורה, לימי הזוהר של המאה ה-19 והשלטון האריסטוקרטי אוליגרכי.  היום אף אחד לא יבוא ויגיד לנו שהוא מעדיף אוליגרכיה על דמוקרטיה, אז עושים זאת בדרך עקיפה. מספרים לנו על נפלאות השוק החופשי, ועל חוסר יעילות הממשלה. האירוניה בכך הוא שמי שמספר לנו על כך הם בדרך כלל פקידי הממשלה הבכירים וגם חלק גדול מהפוליטיקאים, וראשי הממשלה שלנו. היית מצפה שיתפטרו לאחר שהם אומרים זאת. כמו שאומרת כותרת המשנה, בשוק החופשי שולטים מי שהארנק שלהם הכי גדול, ובדמוקרטיה, השלטון נקבע בקלפי, ובו, ורק בו הקול שלנו שווה לקולם של הטייקונים- קול אחד לכל אחד. במצב של היום, שבו בחלק גדול של הדמוקרטיות מיעוט קטן ועשיר, מעמד בינוני הולך ומתכווץ והמוני פועלים שחיים בקושי, חשוב שמעמד הפועלים ומעמד הביניים יאחדו כוחות כדי להילחם בטייקונים של היום, והקלפי הוא המקום שבו ננצח. מחאת האוהלים הייתה צעד ראשון בכיוון, אך ההון יציב ומאורגן ועתיר משאבים, ואם לא תהיה לתנועה זאת המשכיות, יימשך הכרסום במדינת הרווחה. הפוליטיקה, כמו שאמר שארל דה גול, היא עניין רציני מדי מכדי להשאירו בידי הפוליטיקאים.

כרגע, אנחנו נמצאים בשלב חדש בהתפתחות של הדמוקרטיה, שכן רובנו רואים שהדמוקרטיה של הנציגים, שאליהם העברנו את אחריותנו למה שקורה במדינה קלה להשחתה. בדמוקרטיה השתתפותית, אנו צריכים לעבור, כמו שכתבתי בעבר, מתפקיד הצופה לתפקיד המשתתף הפעיל. לדור שלנו יש הזדמנות לחזק את הדמוקרטיה, ע"י השתתפות של כולנו בקביעת דרך חיינו.  אם מול בעלי ההון לא יתייצב  גוף אזרחי פעיל, שלא מפחד מהמילה פוליטיקה ומבין שדמוקרטיה זה עסק יום יומי של קביעת סדרי עדיפויות, ע"י מודעות התארגנות פעילות ואורך רוח, לא נצליח להראות  שישראל אחרת היא אפשרית!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דמוקרטיה השתתפותית, מהפכה, פועלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 192 שנים לטבח פיטרלו – peterloo

  1. אלעד הן הגיב:

    חשוב ביותר. תודה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה!

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כתבה מעולה! והסיפא חשובה לכולנו. להגדיל מעורבות הציבור בענינים שעל סדר היום ובייחוד בעניני כלכלה וחברה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s