עכשיו, כשאתם מכירים את סיפורו של טבח פיטרלו, אני רוצה לספר לכם על גיבור אחר שהיה אמור להיות אחד הנואמים על הבמה בשדה פיטר. ריצ'רד קרלייל היה עיתונאי שלחם למען זכות ההצבעה וחופש העיתונות. הוא, משפחתו ואחרים שחילקו את עיתונו נידונו ביחד ל-200 שנים בכלא. סיפורו ישמש אותנו בבחינת התקשורת של היום, מעמד העיתונאי והעיתונות הכתובה במדינות דמוקרטיות ודיקטטוריות, והבנת הצורך בהחזרת המודל של עיתוני הפועלים כתחרות רעיונית לכלי התקשורת של בעלי ההון, במיוחד לאור המחאה החברתית ששוטפת את העולם. מוקדש לעיתונאים קרן נויבך, רביב דרוקר, אביב לביא ורותי סיני .
העתידן אלוין טופלר כותב בפתח ספרו " מהפך העוצמה" שבעולם יש שלוש כוחות. כוח, כסף וידע. רק שבעוד ששני הראשונים הם חד צדדיים (שכן לא ייתכן שאותו שטר ואותו סכין יהיו פיזית בכיס של שנינו), הידע הוא דו צדדי, שנינו יכולים להשתמש באותו ידע אחד נגד השני או אחד למען השני, ובתוך התהליך ליצור ידע חדש. עוד הוא טוען, שבעצם הגדרתם הכוח והכסף הם כלים של החזקים והעשירים, ושהתכונה המהפכנית של הידע היא שהוא יכול להיות נחלת החלשים והעניים, ולפיכך הוא מקור העוצמה הדמוקרטי ביותר.
כך שזה לא מפתיע שבעלי הכוח וההון ירצו לשלוט בהפצת הידע והמידע. הבלשן וחוקר התקשורת נועם חומסקי טוען בספרו "ייצור הסכמה – הכלכלה הפוליטית של תקשורת ההמונים" שמטרת המדיה היא ליידע את ה-20 אחוז מהאוכלוסיה שמשתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות, ולטמטם את השאר. שהתעמולה ועיצוב דעת הקהל נדרשת בדמוקרטיה, כי אי אפשר להשתמש בכוח אלים כמו במדינות דיקטטוריות. התקשורת מוגדרת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אך כמו שלמדו לאלף כלבים, למדו לאלף את כלי התקשורת. ריצ'רד קרלייל הוא הדוגמא הטובה ביותר לעיתונות לוחמת אמיתית, קול שקשה להשתיקו למען צדק ודמוקרטיה, קול עבור החלשים ביותר בחברה, וכמו ששווה להכיר את אירועי טבח פיטרלו, כדי שנדע בזכות מי אנו חיים כיום בחברה דמוקרטית, כך שווה לספר את סיפורו של קרלייל, ולו כדי להציב דגם אמיתי של עיתונות לוחמת, במיוחד לאור מה שקורה בחודשים האחרונים בתקשורת הישראלית.
ריצ'רד קרלייל
ריצ'רד קרלייל נולד בשנת 1790 כבנו של סנדלר בכפר קטן ליד דבונשייר. בהיותו בגיל 4 נטש אביו את המשפחה, ואימו גידלה את 3 ילדיה לבד, כשהיא מפרנסת אותם בקושי מחנות קטנה שהחזיקה בכפר הולדתו. בגיל 6 הלך לבית הספר עד גיל 12, ואז השקיע את 7 השנים הבאות בהכשרה במקצועות המתכת. ב-1813 התחתן ועבר ללונדון שם מצא עבודה במקצוע שלמד. אשתו ג'יין ילדה 5 ילדים, מתוכם 3 שרדו.
ההתעניינות שלו בפוליטיקה החלה בחורף של שנת 1816, כשבעקבות משבר כלכלי צומצמו מאוד שעות העבודה שלו, מה שיצר בעיות קשות בפרנסת המשפחה. הוא החל להשתתף בפגישות פוליטיות, בהם דוברים כמו הנרי האנט דיברו על חוסר השוויון בזכות ההצבעה ובצורך ברפורמה פרלמנטרית. כדי להתפרנס, הוא החל להדפיס ולחלק ספרים של רפורמטורים כמו תומס פיין, ולחלק אותם בתשלום ברחובות לונדון . כדי להנגיש את הספרים לאנשים עניים שידם אינה משגת כדי לקנות ספר, חילק את הספרים לחלקים ומכר אותם כעלונים. ב-1817 הקים יחד עם ויליאם שרווין בית דפוס ברחוב פליט (fleet) בלונדון, רחוב ששמו הוא שם נרדף לענף העיתונות באנגליה. לאחר זמן קצר החל קרלייל להוציא עיתון רדיקלי, הגליון הפוליטי של שרווין, שפירסם דברים שנאמרו בפגישות למען הרפורמה הפרלמנטרית, וקטעים מתוך ספרים ופואמות, בעיקר של תומכי הרפורמה, כמו הלורד ביירון, ופרסי שלי ( שכתב פואמה ארוכה אחרי ששמע על טבח פיטרלו, פואמה שהציעה לראשונה את שיטת האי אלימות, והשפיעה על הנרי דיוויד ת'ורו וגנדי, שעליו מסופר שנהג להקריאה בקול מול קהל רב בהודו). הפופולריות של העיתון הכניסה לו רווח של 50 ליש"ט בשבוע.
קרלייל היה אמור להיות אחד הנואמים המרכזיים על הבמה בשדה פיטר במנצ'סטר, אך לאחר שהתחילה המתקפה של גדוד ה-yeomanry על הקהל, הוא הצליח לחמוק ללא פגע והוסתר ע"י חברים רדיקלים, עד שבמהרה תפס טרמפ עם מרכבת הדואר ללונדון, ופירסם לראשונה את סיפור הטבח בפיטרלו וכך גם היה אחד מכתבי השטח (correspondent) הראשונים, שכן עד אז העיתונות דיווחה בעיקר על מה שקרה בלונדון. מעבר לפרסום מעשי הצבא והמיליציה, הוא גם ביקר את חלקה של הממשלה בטבח.
בית דפוס ישן, אולי דומה לזה שהפעיל ריצ'רד קרלייל (לחצו להגדלה)
יומיים לאחר הטבח, כשפורסם דיווחו של קרלייל ב"גליון הפוליטי של שרווין", הגיבה הממשלה בסגירתו של העיתון ובהחרמת העיתונים והעלונים שהיו שם. קרלייל הגיב בשינוי שם העיתון ל-"הרפובליקן", ובגליון שהופיע ב-27 באוגוסט דרש ש- " הטבח בפיטרלו צריך להיות הנושא המרכזי של העיתונות עד שיובאו האשמים לדין… כל אדם במנצ'סטר שעדיין תומך בצורך ברפורמה צריך תמיד להיות חמוש- גמול נהיה חובה ונקמה מעשה של צדק".
בתגובה המדינה תבעה את קרלייל, על המרדה והסתה ועל חילול הקודש, על פרסום חומר שעלול לגרום לאנשים לשנוא את הממשלה, ועל פרסום ספריו של תומס פיין. באוקטובר 1819 הוא נמצא אשם, ונשלח לכלא דורצ'סטר ל-3 שנים עם קנס של 1500 לירות שטרלינג. כשסירב לשלם את הקנס שוב פשטה הממשלה על משרדי עיתונו ועיקלה את הציוד הנמצא שם. למרות זאת, בעודו בכלא, המשיך לכתוב כתבות ל"רפובליקן", שעכשיו הודפס ע"י אשתו ג'יין, ושבזכות הפרסום של משפטו מכר הרבה יותר עותקים מעיתונים פרו-ממשלתיים כמו "THE TIMES". כדי להשתיק את העיתונים הרדיקליים, הטילה הממשלה מס גבוה על עיתונים ועוד הגבלות, שהקשו על פועלים לקנות את העיתונים, ובעלי העיתונים נקטו באסטרטגיות שונות להתחמק מהמס. בין השאר הוקמו אגודות קריאה, שבצורה משותפת קנו עיתונים וספרים, ונהגו לקרוא בקול רם אחד לשני, מספרים ועיתונים אלו.
ב-1821 גם אשתו של ריצ'רד, ג'יין הועמדה לדין בעוות הסתה והמרדה ונידונה למאסר של שנתיים. את מקומה ליד מכונת הדפוס תפסה אחותו של ריצ'רד מרי, ובתוך חצי שנה גם היא נכלאה על אותה עבירה. הסיפור חזר על עצמו עם עוד 8 עובדים של בית הדפוס שלו, ועוד 150 איש ואישה נשלחו לכלא על מכירת "הרפובליקן". המאסר של ריצ'רד קרלייל נמשך עד 1823, אז הוא שוחרר, ונעצר מיד ונכלא לשנתיים נוספות, על אי תשלום הקנס. כששוחרר בנובמבר 1825 הביע בגליון הרפובליקן תקווה שמאסרו הארוך יסתיים בחופש לפרסם עיתונים רדיקליים.
כשיצא מהכלא היה קרלייל תומך נלהב בזכויות נשים וטען ששוויון בין המינים צריך להיות המטרה של כל תומך ברפורמה. בעיתוניו פרסם מאמרים שטענו בעד זכותן של נשים להצביע ולעמוד לבחירה בפרלמנט. ב-1826 פרסם את ספרו "הספר לכל אישה" בו טען שלנשים צריכה להיות אפשרות לפקח על הילודה ולשחרור מיני של האישה.
ב-1827 קרלייל נהיה מעורב בקמפיין נגד עבודת ילדים. הוא קיבל כתב יד מחבר, כתב רדיקלי מבולטון בשם ג'ון בראון, שהיה מבוסס על ראיון שערך בראון עם רוברט בלינקו, אדם שכילד חי בבתי העבודה (workhouse) והועסק כפועל במתפרה במשך שנים רבות. הסיפור התפרסם ב-1828 בחמישה חלקים בעיתונו החדש של קרלייל, "האריה". ב-1830 קרלייל נכנס שוב לכלא לשנתיים וחצי, הפעם על פרסום מאמר שתמך בקמפיין של פועלים חקלאיים נגד קיצוצי שכר והמלצתו לפועלים לראות את עצמם במלחמה עם הממשלה. עם שחרורו הוציא לאור עיתון חדש, "The Gauntlet", שלמרות מכירות של מעל 20000 עותקים, חובות ענק מצטברים גרמו לו לסגור אותו. הקנסות של הממשלה יחד עם בילוי של 10 שנים בכלא הכניעו אותו. הוא מת עני ב-1843, ובהלוויתו נכחו אנשים רבים, שהעריכו את חשיבותו בקידום חופש העיתונות. בסך הכל הכללי, מוערך שקרלייל ואחרים בילו בכלא כ-200 שנים על הדפסה וחלוקה של עיתוניו. סוזנה רייט, אחת מהם, אמרה במשפטה "שמי יתן וייסורינו יהיו הזרע של חופש הדיון, ובייסורים אלו, אנו ננצח אתכם". ריצ'רד קרלייל היה ההוכחה שבמילה "PRESS" אין הכוונה רק ללחיצת מכונת הדפוס על הנייר, אלא ללחץ של עיתונים ועיתונאים על הממשל, ולמען קידומם של החלשים ביותר בחברה ולהגברת קולם בציבור.
אנגלי שנולד חופשי. מושא ההערצה של העולם!!!! ולקנאה של האומות השכנות!!!! הוא דורך על מגילת הזכויות ועל המגנה כארטא. שאר הטקסטים שבציור – דיון חופשי – פארסה. הזכות להגיש עצומות- למשפחות (ההון) בלבד. בידו פתק – חופש העיתונות-transportation (תחבורה) הכוונה גירוש לאוסטרליה כאסיר. על הגרזן- חוק לשון הרע. אנגלי שנולד חופשי, קריקטורה, ג'ורג' קרויקשאנק 1819
גם ב-2011 עיתונאים נשלחים לכלא, ובדרך כלל זה קורה במדינות הדיקטטוריות או בעולם השלישי. מכיוון שאיננו שומעים על כך ביום יום, אספר את סיפורם של כמה עיתונאים אמיצים כאלו, ריצ'רד קרליילים של המאה ה-21, הרבה תודות לאתר "הועד להגנת עיתונאים".
אז ככה, ב-2011 מתו 43 עיתונאים. 44% מהם נרצחו. שליש היו פרילנסרים. כמעט 80% מהם קיבלו איומים לפני, שליש נשבו, 21% עונו. כחמישית מהם כיסו את נושא השחיתות, חמישית אחרת סיקרה את נושא הפשע, חמישית אחרת הייתה של כתבי מלחמה. מבחינה מקצועית, הייתה חלוקה די שווה בין שדרנים,לצלמים כותבי טורים וכתבי עיתונות. פקיסטן היא המדינה המובילה, עם 7 עיתונאים מתים.
אבל עיתונאים לא רק נרצחים, הם גם נכלאים. לפני חודש וחצי, צ'ן ווי (chen wei), כתב אינטרנט ופעיל פוליטי סיני, שהיה ממנהיגי הסטודנטים בעת אירועי טיאנמן ב-1989, וישב כבר בכלא 7 שנים על אירועי טיאנמן, קיבל עונש של 9 שנים בכלא על 4 פוסטים שפירסם ברשת, שקראו להפגין וללמוד ממהפכת היסמין של העולם הערבי. המשפט באשמה של "עידוד חתרנות" ארך 3 שעות, והשופטים הפריעו להגנה, ולא התחשבו בכלל במה שאמרה. למרות שהוא נאסר בפברואר השנה, יחד עם עוד הרבה עיתונאים אחרים, רק בספטמבר התירו לו להיפגש עם עורך דינו. 4 ימים לאחר מכן נכלא גם צ'ן צי (chen xi) ל-10 שנים על פרסום 36 כתבות שתומכות ברפורמה פוליטית בסין. לפני שבועיים נדון גם לי טאי (li tie) ל-10 שנים בכלא, על פרסום 13 פוסטים ברשת, וחברות במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הסינית, באשמה של "מחשבות נגד הממשלה" שבהכרח יובילו גם לפעולות נגד הממשלה. עורך דינו נכלא, וייצג אותו עו"ד מטעם המדינה. גם גל המעצרים הזה, שנובע מלחץ המפלגה הקומוניסטית מהשראת האביב הערבי, כמובן לא מפריע לרוב הקפיטליסטים מארצנו ומרוב העולם המערבי להעביר לשם את מפעלי הייצור שלהם, למרות שמנסים לספר לנו שקפיטליזם ודמוקרטיה הולכים יד ביד.
גם באיראן מעצר עיתונאים הוא דבר רגיל, ובשבועות האחרונים גם שם יש גל מעצרים. ב-18 לאוקטובר 2011 נעצרו מהדי אפשרניק, עלי אקרמי, מוחמד היידרי ומוחסן חכים. הם נלקחו מבתיהם, כנראה לכלא אווין. כולם עובדים כעיתונאים בעיתונים רפורמיסטיים, כשבמקביל הממשלה גם סוגרת את העיתונים האלו. אפשרניק לדוגמא, הוא כתב בנושאי עסקים, בעיקר נפט ואנרגיה. מביתו הוחרמו טלפונים סלולריים, דיסקים קשיחים ודיסקים. לאשתו נאמר שהוא מואשם בפגיעה בבטחון המדינה, ובכתיבת תעמולה נגד השלטון, וגם האחרים סבלו מהחרמות ציוד ומהאשמה באותם סעיפים. הם לא לבד, כי מאז 2009, בכל זמן נתון יושבים בכלא באיראן בין 30 ל-50 עיתונאים. כרגע לדוגמא עצורים 6 יוצרים דוקומנטריים, שמואשמים בשיתוף פעולה עם ה-BBC, שהציג סרט על המנהיג העליון חמינאי, למרות שה-BBC טוען שהוא הפיק את הסרט בעצמו בלי 6 היוצרים. בשבועות האחרונים גם קרובי משפחה של עובדי הלשכה הפרסית של ה-BBC נעצרים ומוטרדים. אליהם גם הצטרף במאי הסרטים ג'אפר פאנהי, שנכלא ל-6 שנים, ונאסר עליו ליצור סרטים ב-20 השנים הבאות. בבולגריה מכוניתו של שאשו דיקוב, שדרן טלויזיה פופולרי פוצצה, אולי כרמז לבאות, כנראה על רקע ביקורתו כלפי הממשלה בטיפולה בשחיתות ובפשע המאורגן. הוא לא צופה להצלחה רבה בחקירה, כי שנה כמעט עברה מפיצוץ ליד מערכת עיתון האופוזיציה "גלריה" ועדיין המבצע חופשי. לפחות מזלו יותר טוב ממזלו של בובי צנקוב, שכתב ספר על הפשע המאורגן בבולגריה וכתבות בעיתונים, וחוסל בדיוק לפני שנתיים ברחוב הומה בסופיה, למרות 2 שומרי ראש ששכר. באתיופיה נשפטו ב-27 לדצמבר 2 עיתונאים שבדים ל-11 שנות מאסר, בטענה של טרוריזם וכניסה לא חוקית למדינה, בעיקר כי הגיעו לסקר מאבק של אחד ממחוזות אתיופיה לעצמאות ואוטונומיה. לא מפתיע כמובן במצב הזה לגלות שאתיופיה היא המדינה המובילה בעיתונאים שנמצאים בגלות שלא מרצון מארצם בעשור האחרון. גם באתיופיה ישנו גל של מעצרים ועונשים כבדים על עיתונאים ובלוגרים בחודשים האחרונים. ואלו רק מעט דוגמאות, מכמה מדינות, ומי שירצה יוכל לעקוב אחרי מצבם של עיתונאים במדינות אלו דרך אתר הועד להגנת עיתונאים. לפי דוח אחר, של ארגון עיתונאים ללא גבולות, 66 עיתונאים נהרגו שנה שעברה, כ-1044 נעצרו, קרוב ל-2000 הותקפו ו-73 נאלצו לברוח מארצם, וב-68 מדינות הפעילו צנזורה נגד האינטרנט.
אם כך, כמו שהמצב במדינות דיקטטוריות היום והמאבק של האזרחים ליותר דמוקרטיה הזכיר את אירועי פיטרלו, כך מה שעובר על עיתונאים במדינות אלו מזכיר את מה שעבר ריצ'רד קרלייל, אם זה בישיבה בכלא, או בהחרמת ציוד. עדיין, משמח לדעת שיש אנשים שחופש המידע, הידע הדעה והביטוי הם נר לרגליהם, והם לוקחים סיכון גדול במאבק מול ממשלות עריצות, לחשוף את מה שמעדיפים שיישאר במחשכים, להאיר את עיניהם של אזרחי ארצם, ולהילחם בשביל עתיד טוב יותר.
CHEN WEI – תשע שנים בכלא על פרסום פוסטים ברשת
לאור מה שעוברים עיתונאים במדינות דיקטטוריות, ואף בלוגרים, קל לראות שאנו נהנים מחופש רב, לפרסם דברים נגד הממשלה או בעלי ההון בלי חשש מהכלא או חשש לחיינו, אבל כמו שהזכרתי בהתחלה, אי היכולת לאיים בכלא או במוות במדינות הדמוקרטיות, גורם לכך שהשיטות להשתקת תקשורת ביקורתית יהיו יותר סמויים מעין הקורא.
מצבם של העיתונאים בישראל לא טוב. מספיק להציץ ברשימת העיתונאים המנוסים שבכותרת הראשית, ולא להאמין שהם סובלים מרדיפה, אם בגלל כתיבה על פוליטיקאים, או על אינטרסים כלכליים. אם בארזים כאלו נפלה שלהבת, אז מה הפלא שכתבה שהיא חלק מסיקור של תנאי העבודה והשכר בענפים שונים מדברת על ענף העיתונות כענף עם תנאי העסקה רעועים, חוסר יציבות תעסוקתי ושכר נמוך. מה הסיכוי שעיתונאי שאלו הם תנאיו יביא סיפור שמאיים על אנשים חזקים בכלכלה או בפוליטיקה? קטן מאוד. רינו צרור מפרט בכתבה אחרת איזה תחקירים לא ייראו אור בתקשורת שלנו. ההתדרדרות במעמד העיתונאי הישראלי החלה ככל הנראה בגלל שבירת הועדים בעיתונים השונים, ויצירת מעמדות של טלאנטים ופועלים שחורים, שקיימת גם בענף הטלויזיה. לכן אני מאוד שמח על תחילת התארגנותם של עיתונאים מהתקשורת הכתובה והמשודרת בארגון עובדים, לאור העובדה שאגודת העיתונאים נלחמה בעיתונאים צעירים שהיו צריכים את עזרתה, למרות שאני לא מתלהב מהמקום שבו הם בחרו להקים ארגון חדש עם חומות סיניות, והטעמים לכך יובנו כנראה בכתבות הבאות שלי כאן.
אני מודה, היה נחמד לראות ששניים מהעיתונים הכלכליים המובילים, דה מרקר וגלובס, ואף מרכז המחקר והמידע בכנסת מפרסמים כתבות שטוענות את מה שטענתי בפוסט הראשון בבלוג הזה, "תקשורת חופשית מהון ושלטון" שלווה גם בפרסום 2 מפות של שליטה של בעלי הון בתקשורת, ובמקביל בהרבה עסקים בהרבה מאוד ענפים אחרים , וניגודי האינטרסים בין הרצון שלנו לדעת לבין אינטרסים כלכליים של בעלי ההון. כך אפשר להאשים את המחאה החברתית של הקיץ האחרון בירידת ענף הפרסום והתקשורת, ולא בבעלי ההון ובשליטה שלהם בהרבה ענפים. רק צריך להוסיף כמה תוכניות ריאליטי והשיטה המוכרת של לחם ושעשועים שוב חוזרת. אגב, זה לא בעייה ישראלית בלבד, גם בארה"ב ובשאר מדינות המערב ישנן כמה רשתות תקשורת חזקות ששולטות בהרבה עיתונים, הוצאות לאור, חברות תקליטים וסרטים, ערוצי חדשות ותחנות טלויזיה ועוד.
אני מאמין שאלטרנטיבה אמיתית לתקשורת של בעלי ההון או השלטון צריכה לבוא מעיתוני פועלים, עיתונים שנכתבים עבור הרוב הגדול של אזרחי רוב המדינות הדמוקרטיות. עצם העובדה שעיתונים אלו עברו מן העולם, ומארצנו, הוא מחסור כבד בשוק הדעות והרעיונות.
כאן אתם תחשפו לחומרים שאספתי ב-12 השנים האחרונות, שהתמקדו בעיקר בנושאים כלכליים חברתיים. כאן אשתדל לפרק את השקרים וההטיות שתמצאו בעיתונות ההון. כאן אפרט על השיטות שבהם דעת הקהל מעוצבת. צפו לחשיפות בלעדיות. לכם יש חלק מרכזי בהפיכת מקום זה לבעל השפעה על המציאות היומיומית, כי כמו שכתבתי במאמר הראשון שפורסם כאן, הכוונה במילים עיתון פועלים היא דו משמעית. כוונת הכתבות היא להניע לפעולה. לא רק ליידע.
הקול החופשי של העובדים 
נתן, כל הכבוד. אין כמו העבר ההיסטורי שמלמד אותנו בהווה על העתיד שמחכה לכולנו.
שאפו ענק.