לתקוע סכין בגב העובדים ולסובב

בכתבות קודמות ניסיתי להראות איך מעוותים עבורנו את הדימוי של עובדי מחלקת התחזוקה ברכבת, כדי שנתמוך בפגיעה בהם, ואיך בזכותם, ולמרות ייבוש של תקנים וציוד והשקעה, אנחנו נהנינו ממערכת תחזוקה יעילה ואמינה. כל פריט מידע שהיה לרעת הועד מיד הוגדל והוקצן כדי לשרת את המטרה. פריטי מידע שהיו יכולים לשנות את דעתנו על עובדי הועד ועל חברת בומברדייה טושטשו.  הכתבה הזו תוקדש להעלאת זכרם של חללי מחלקת התחזוקה של רכבת ישראל, שהשבוע מלאו 6 שנים למותם בעת מילוי תפקידם במוסך התחזוקה בחיפה במלחמת לבנון השנייה, דרך סיפור חיי הנופלים. אבל היא תזכיר בתחילתה את הצעד המזעזע שנקטה הנהלת החברה כמה חודשים לאחר מותם של 8 עובדים, ופציעתם של 23, וגם את מה שעשתה בומברדייה במלחמת לבנון השנייה. קוראים לזה קונטקסט (הקשר) והוא עוזר לראות יותר טוב את הסיפור במלואו. לכתבה מצורף מסמך פנימי שמתפרסם כאן באופן בלעדי.  

 

 בכתבה קודמת הסברתי איך הקשר (קונטקסט) הוא כלי חיוני כדי להבין סיפור בצורה מלאה יותר, מכיוון שהוא נותן יותר עומק לנושא עכשווי. באותה כתבה טענתי שאחד הכלים בהם משתמשת המדיה כדי להשפיע על איך שנתפוס אירוע מסוים נקרא מיסגור (פריימינג). בכתבה זו אראה איך אירוע מהעבר הרחוק יחסית עוזר לנו לראות את המצב הנוכחי באור אחר משטיפת המוח התקשורתית נגד ועד עובדי הרכבת, ואשתמש בפריים הפטריוטיזם, ביחד עם המושגים גבורה ובגידה, כמו בכותרת שבחרתי לכתבה.

 

מלחמת לבנון השנייה, שהחלה ב-12 ביולי 2006 בחטיפתם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, הייתה עבור הציבור והנהגתו צילצול השכמה. היא הראתה עד כמה התפרקה המדינה והנהגתה מאחריותה לאזרחים בעורף והפקירה את אזרחיה החלשים לחסדיהן של עמותות ואוליגרכים. היא עזרה לצבא ולמדינה להבין שזה בעייתי להסתמך על גורמים פרטיים כשמפריטים שירותים ציבוריים, שנעלמו מהשטח ברגע שהחלה המלחמה.  

 

פקידי האוצר, משרד התחבורה והנהלת הרכבת,  הצליחו במהלך החודשים האחרונים להפוך את עובדי הרכבת לאויבי המדינה, בסיועה של התקשורת השטחית של בעלי ההון. האירועים שאזכיר מהעבר הקרוב, ושכמעט ולא נזכרו בתקשורת במהלך סיקור מאבק ועד עובדי הרכבת, (למעט בראיונות עם יו"ר הועד גילה אדרעי שדאגה כל הזמן להזכיר את הסיפור הזה) יראו עד כמה הדימוי שיצרו להם רחוק מהמציאות, ואיך הופכים אוהבים לאוייבים.

 

האנדרטה לחללי מחלקת התחזוקה, מוסך הרכבת בחיפה. קטע הרצפה עם הקטיושה ושאריות מ-40000 כדוריות מתכת שהיו בתוכה.

 

ב-12 ליולי, יום פרוץ מלחמת לבנון השנייה, אנשי בומברדייה שהיו מוצבים במוסך הרכבת בחיפה, שם נתנו את שירותי אחריות היצרן הנדרשת מהם, הודיעו להנהלת הרכבת שאם לא ימוגן המוסך, הם עוזבים את הארץ. כשהבינו שהמוסך לא ימוגן, ארזו את המזוודות ונסעו. ועד עובדי הרכבת דאג להחליף אותם וחסרונם לא הורגש. ביום ראשון, 16 ביולי 2006,  בשעה תשע בבוקר, נורה מטח קטיושות מלבנון לעבר חיפה, קול האזעקה בחיפה לא נשמע באותו זמן. אחת מהרקטות מסוג חייבאר שהכילה כ-40 אלף כדוריות מתכת, פגעה פגיעה ישירה במחלקת שיפוץ הקרונות במוסך הרכבת בעיר התחתית שבאותה שעה היה מלא בעובדי הרכבת. 8 מהעובדים נהרגו, ו-23 נפצעו. לסיפורם של הנופלים אקדיש את חלקה האחר של הכתבה. 

 

גורמי ביטחון טענו ביום האירוע כי ההנהלה טעתה כשאישרה לעובדים להגיע, שכן הגג עשוי מפח, וההנהלה טענה שיש מקלט במוסך אך לא נשמעה אזעקה. עובדי התחזוקה של הרכבת שילמו מחיר כבד על כך שבאו לשרת את ציבור נוסעי הרכבת גם בעת מלחמה. למרות הכאב וצער האובדן המשיכו עובדי הרכבת במתן שירות לנוסעים, בד בבד עם התמיכה במשפחות שנפגעו. הפעילות הועתקה תוך יומיים למוסך לוד, וכאיש אחד התגייסו העובדים להמשך מתן שירות לציבור הנוסעים. כל אדם בר דעת יכול ללמוד מכך, על נאמנות עובדי מחלקת התחזוקה לעבודתם, ולהבין שעובדים כמו עובדי הרכבת צריך לחבק ולשמר, וזה לא צריך להפתיע, כי כמו שתראו, רובם הגיעו לרכבת משירות צבאי שכלל טיפול טכני ומכונאי במטוסים, ספינות וטנקים של צה"ל.

 

מה שקרה זמן קצר לאחר מכן הראה שהנהלת הרכבת חושבת שלנאמנות צריך לגמול בעונש, ולבריחה בפרס. בדצמבר 2006, חמישה חודשים לאחר האסון במוסך הרכבת, החליט מנכ"ל הרכבת עופר לינצ'בסקי ( שהיה לפני כן פקיד אגף התקציבים באוצר האחראי על התחבורה), שלראשונה תופרט עבודת התחזוקה של הרכבת לספקיות הציוד וביניהן בומברדייה, וכי הנהלת הרכבת מצויה בשלבים מתקדמים של מו"מ עם ספקיות הקרונות והקטרים. על פי המתווה תוקם חברה בבעלות הרכבת וכל אחת היצרניות, שתתחזק את הציוד שמכרה לרכבת. הוא מעוניין להפריט את התחזוקה מ-2 סיבות- הקטנת ההוצאות ושיפור איכות התחזוקה. לטענתו, הצמיחה של הרכבת מחייבת לרכוש ציוד ולהיערך לוגיסטית לתחזוקתו. הבעייה עם הועד תיפתר לטעמו במו"מ. יו"ר ועד עובדים (המושחת, שהורשע לא מזמן בקבלת טובות הנאה ממכרזים, ושהיה חלק מההנהלה במקביל להיותו בועד) שאול עוקיש אמר לגלובס כי העובדים ישקלו להסכים לשינוי המבני רק אם יובטח להם שהם יחזיקו ב-51% מהחברה החדשה. 

 

אני לא יודע מה אתכם, אך תצוגה כזו של חוסר אנושיות, וחוסר נאמנות לעובדים, שעל חלקם עוד ניכרו סימני הפציעות, מגעילה אותי ונראית לי כתקיעה של סכין בגב העובדים וסיבוב הסכין כדי לפגוע במה שעוד לא נפגע. בכתבה נוספת בגלובס שאיני מוצא כרגע ניכר היה כי אני לא היחיד שחושב כך, ושגם אחרים חשבו שיש בכך טעם לפגם, שחברה שנציגיה נמלטו מהארץ במלחמה זוכים לפרס. למזלם של עובדי הרכבת לא הייתה התקדמות במו"מ (אולי כי המנכ"ל גילה שזה יקר יותר, ושמבחינת איכות תחזוקה עובדי הרכבת יכולים ללמד את ספקיות הציוד). בחוק ההסדרים של 2009  שוב הופיעה דרישה למיקור חוץ או להפרטה מלאה של התחזוקה ברכבת (כנראה שיש משהו שגורם לכלכלני האוצר לחשוב משום מה שהם מבינים ברכבות)  אך במו"מ בין אורי יוגב לעופר עיני היא בוטלה.

 

בטקס הזכרון במלאות שלוש שנים לאסונן של המשפחות של עובדי הרכבת, הגיע לנאום שר התחבורה החדש, ישראל כץ. אלו הדברים שאמר:

 

" מסירותם של העובדים לעבודתם החיונית לשלמות הציבור, דאגתם לבטיחות הרכבות והנוסעים, שמה אותם בשורה אחת עם הלוחמים השומרים על חיינו בגבולות, אז ועכשיו. העובדים לא נטשו את משמרתם החיונית גם ברגעי מלחמה וסער. אנו זוכרים כי השלווה ששוררת כיום בגבול הצפון, נקנתה בדם"

 

עם הזמן שכח כנראה השר כי עובדי התחזוקה של רכבת ישראל מסורים לעבודתם ודואגים לבטיחות הרכבות והנוסעים, כמו הלוחמים השומרים על חיינו בגבולות. 7 חודשים אחר כך התקבלה בממשלה תכנית נתיבי ישראל, ובה 5 מילים (סעיף 24)-  ההתקשרות תכלול גם חוזי תחזוקה. מילים אלו הן  הבסיס לכל התדרדרות יחסי העבודה ברכבת. מי שעמד מאחורי התוכנית היה אורי יוגב, אותו אורי יוגב שביטל כשנה לפני כן הצעה בחוק ההסדרים במסגרת עיסקת החבילה עם עיני שהכניסה את מפלגת העבודה לממשלה.

 

 כמו שהראיתי בעבר, בין 2006-ל-2011  יובשה הרכבת מבחינת רכש קרונות וקטרים, השקעה במוסכים ותוספת תקנים, בעיקר בגלל שהעובדים סירבו לאפשר מיקור חוץ של התחזוקה. לגבי הייבוש של הרכבת מאז, הכי טוב זה לשמוע את השר ישראל כץ מדבר על זה מעל בימת הכנסת, איך משקיעים מיליארדים בבניית תשתית מסילות, אך לא רוכשים רכבות וקטרים. דברים אלו נאמרו ב- 5 בינואר 2010.  

 

            שר התחבורה ישראל כץ בכנסת על ייבוש רכש הרכבות כשמשקיעים מיליארדים בתשתיות

 

 

זה יפה שהשר שת את ליבו לכך, אך לא היה לכך שום השפעה. במסמך שמתפרסם כאן לראשונה, תמלול של דיון ( ההדגשות שלי), שנערך באוקטובר 2010 ובו אומרת גילה אדרעי למנכ"ל משרד התחבורה יעקב גנות שמיקור חוץ לא יהיה ברכבת, וזו מילה של עופר עיני ואבי ניסנקורן. שהיה עליה לחץ עצום לעשות שביתה ברכבת והיא נמנעה מכך. גנות משיב לה שלהם ולמשרד אין את הלוקסוס להשבית אבל אין ברירה, רוצים להביא רכבות, אבל מי שמונע מהם זאת הוא משרד האוצר. גילה משיבה בצדק, שפקידי האוצר לא מבינים כלום בתחזוקה ובמוסכים של הרכבת. גנות אומר לה שהוא מנכ"ל גדול יכול הכל, אבל הם תלויים באוצר, והם לא מאשרים לרכוש קרונות ( בלי מיקור חוץ של התחזוקה). גילה מבהירה שעליהם זה לא מקובל- הם מוכנים להתייעל, הם מוכנים לשינוי מבנה ארגוני, אבל רק עם העובדים המאורגנים של הרכבת. אני לא יודע מה איתכם, אבל בעיניי זה עוזר להבין למה נבחרה גילה על ידי העובדים באוגוסט 2010.  הקרונות והקטרים שהשר דיבר עליהם בכנסת הגיעו רק בנובמבר 2011.  ועדיין, למרות כל זאת, הועד ככלל, ומחלקת התחזוקה בפרט המשיך לתת שירות מצויין לנוסעי רכבת ישראל. הרכבות בישראל נוסעות בזכות הידע והנסיון שלהם, לא בגלל אף פקיד אוצר, שר או חבר הנהלת הרכבת.

 

 

שמואל (שמוליק) בן שמעון ז"ל היה בן 41 במותו. את בית הספר התיכון סיים במגמת טכנאי רכב, כשבמקביל הוא משמש כמדריך בגדנ"ע. בצבא התגייס לשריון, והיה סמל טכני, ובלט כמכונאי טנקים מסור ומקצועי. הוא המשיך גם לשירות קבע קצר. אחרי שחרורו למד במכללה טכנולוגית לתחבורה והוסמך להנדסאי תעשיה וניול. לאחר מכן למד במכללה של משרד התחבורה והוסמך כקצין תעבורה ובטיחות. ב-1996 החל לעבוד ברכבת ישראל כמכונאי וראש צוות קרונועים.ב-1995 התחתן עם נטלי, וביחד הביאו לעולם את אור ב-2003 ואלירן ביולי 2006. בעירו יקנעם היה שמואל מעורב בענייני הציבור- היה חבר מועצה ומתנדב במשמר האזרחי ביישוב, וכן שוטר מתנדב באגף התנועה בחיפה. ביום האסון חזר שמואל לרכבת מחופשה שנטל לרגל הולדת בנו, והביא מטעמים לחבריו לעבודה. ברגע נפילת הטיל היה בשיחה עם אימו, שהבינה שמשהו רע קרה. שמואל הותיר אישה ושני ילדים, הורים, אח ואחות.

 

שלומי מנסורה ז"ל היה בן 34 במותו. מגיל צעיר שלומי היה מתנדב למשמר האזרחי והתמיד בכך עד מותו. לפני הצבא עשה שנת שירות בקיבוץ כנרת. בצבא שירת בנח"ל המוצנח, ולמרות בעיות בריאות, המשיך גם לשרת במילואים. לאחר הצבא עבד כטכנאי מכונות צילום ואזעקות ובמקביל למד הנדסאות חשמל באורט קרית ביאליק. בסיום לימודיו החל לעבוד במוסך הרכבת בחיפה. שלומי הותיר אחריו אישה, אלינור, ושתי בנות- לוטם ולידר, אם ושתי אחיות. משפחתו הקימה אתר שמרחיב על חייו משפחתו ומותו.

 

רפי חזן ז"ל היה בן 29 במותו. במקביל ללימודיו היה רפי פעיל בצופים. בתיכון המשיך לי"ג, הוסמך כמכונאי והתגייס לצבא ושירת כמכונאי בספינת טילים. במהלך שירותו נפצע, עבר ניתוח להסרת הטחול ואחר כך התעקש לשוב בהתנדבות לצבא כדי לסיים את השירות. לאחר הצבא למד הנדסאות מכונות בטכניון, וכשסיים בהצלחה החל לעבוד במוסך הרכבת בחיפה. במאי 2006, חודשיים לפני האסון נישא לורד. אשתו רצתה שלא ילך לעבודה בבוקר האסון, אך הוא אמר לה שאביו שומר עליו מלמעלה. ורד ביקשה לא ללכת לזהות אותו באבו כביר, כדי להישאר עם הזכרונות שלו מהבוקר, כשנישק אותה ואמר לה שהוא אוהב אותה. רפי הותיר אחריו אישה,אימא, שתי אחים ואחות.

 

ראובן לוי ז"ל היה בן 46 במותו. ראובן היה השני מבין 9 אחים. לאחר סים התיכון התגייס לצבא ונשלח לקורס בן שנה וחצי על מנוע הדיזל. את המשך השירות עשה כמכונאי. כשהשתחרר החל ראובן לעבוד במוסך הדיזלים ברכבת בחיפה, במקצוע שרכש בעת שירותו הצבאי. בסך הכול עבד ברכבת כ- 26 שנים. היה כה מסור לרכבת, עד כי נהג להגיע לעבודתו גם כשחש ברע. אחת מאהבותיו הגדולות של ראובן הייתה גידול בעלי חיים, בעיקר דגים. גם ממנו ביקשו לא ללכת לעבודה בגלל המצב הבטחוני. לאחר מותו אמרה עליו משפחתו כי חייו היו ברכבת, ושם הם גם הסתיימו. הותיר אחריו אישה, תרצה ובן, אלמוג שחגג קצת לפני האסון בר מצווה, הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות.

 

עשהאל דמתי ז"ל היה בן 39 במותו. גדל בכרמיאל, שם סיים בית ספר יסודי והמשיך לתיכון. מהתיכון עבר לבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה, במגמת מכונאי מטוסים. בסיום לימודיו התגייס עשהאל לחיל האוויר, ושירת כמכונאי מטוסים ברמת דוד. היה מסור לתפקיד וגאה בשירותו, וכשהתמנה לתפקיד פיקודי כ"פן צ'יף" הרגיש שמימש חלום. סיים שירות חובה והמשיך למספר שנות שירות קבע. לאחר שחרורו עבד קצת כעצמאי. ב-2000 החל לעבוד במוסך הרכבת. בשנת 2004 נשא לאישה את טלי וב-2005 נולדה ביתם דניאל. בתחילת המלחמה הביא את משפחתו מכרמיאל לקרית ים שם חשב שיהיו בטוחים יותר ובישר להם שאשתו בהריון. עשהאל גם דאג לבניו של אחיו שנפטר 11 שנים לפני כן. ביום חמישי הקפיצו אותו למילואים, אבל כשהוא הגיע לשם התברר שזו היתה טעות כי הוא כבר מבוגר. בכל זאת, הוא התנדב להישאר אך נשלח הביתה להיות בכוננות. הוא ביקש שיקראו לו בסופי שבוע כדי שחיילים אחרים יוכלו לצאת הביתה". לגבי עבודתו ברכבת, הוא אמר שמדובר בנכס אסטרטגי של ישראל שחייב להמשיך לעבוד בכל מצב. בגלל זה גם הבוקר הוא קם לעבודה, וכבר ב-5:30 היה במוסך", סיפר גיסו, ניר קונר. את אשתו טלי הכיר בזכות נסים אלהרר, עובד הרכבת שנהרג עימו גם כן באותו יום. עשהאל הותיר אחריו אישה בהריון ובת, הורים, שתי אחיות ואח.

 

ניסים אלהרר ז"ל היה בן 42 במותו. הוא היה השני מבין 5 אחים. בתיכון למד מכניקת ואקום ובמקביל היה פעיל מאז כיתה ז' בתנועת מחנות העולים, ועם חבריו המשיך לנח"ל, הצטרף להיאחזות בגבול ירדן ושירת כצנחן. כשהשתחרר למד בלימודי ערב הנדסת מכונות, וכשסיים החל לעבוד במוסך הרכבת. ניסים נישא לאורלי ב-1989 ונולדו להם 3 ילדים נועה, דור ונדב. את 2 הבנים סחף אחריו לתחביב הטיסנאות. אשתו אורלי, איתה יהיה מאז גיל 15,  ראתה ממשרדה את הטילים נוחתים באיזור, אך לא ידעה שהם פגעו במוסך הרכבת. ניסים היה מוכר כשדכן של חבריו. הוא הותיר אחריו אישה ו-3 ילדים, אם, 4 אחים ואחות.

 

דניס לפידוס ז"ל היה בן 24 במותו. דניס סיים 14 שנות לימודים בבי"ס הטכני של חיל האויר,ושירת בבסיס חיל האויר בתל נוף. כשפרצה המלחמה משפחתו דאגה דווקא לאחיו פאבל, ששירת בקו הגבול. דניס השתחרר רק כמה חודשים לפני האסון, והחל לעבוד במוסך הרכבת. דניס בדיוק סיים לעבור את תהליך הגיור בו החל בעת שירותו הצבאי, אך לא קיבל את התעודה על כך אלא לאחר מותו. דניס הותיר אחריו הורים ושני אחים.

 

דוד פלדמן ז"ל היה בן 28 במותו. בגיל שנה עלה עם הוריו מלטביה. בצבא שירת כלוחם ביחידת חי"ר. לאחר השחרור למד במכללת הגליל המערבי ובמכללת אריאל והוסמך כהנדסאי חשמל ואלקטרוניקה. כשסיים את הלימודים החל לעבוד בתחום החשמל במוסך רכבת ישראל בחיפה. זמן קצר לפני מותו החליטו דוד וחברתו כרמית להתחתן, והחלו לתכנן את החתונה. כחודש לאחר מותו מת סבו, ניצול השואה. דוד הותיר אחריו הורים, אח ואחות.  

 

 יהי זכרם ברוך.

( בדפים שלהם שנפתחים יש לכם אפשרות לרשום דברים באלבומי הזכרון שלהם)