ננסים עומדים על כתפי ענקים

למי שקורא את הכתבות שלי, כבר די ברור שיש לי כבוד רב לנשים ולגברים שלחמו בעבר, כדי שאנחנו נהנה מרמת החיים ומהאפשרויות שנראים לנו היום כמובנים מאליהם. הפעם אני אתמקד בחבורה נפלאה, שעמדה מאחורי העיתון שכותרתו מעטרת את הבלוג שלי – "פרייע ארבייטער שטיממע" שפעל באידיש במשך 87 שנים. זו חבורה שהאמינה באנרכיזם, הייתה פעילה באיגודי ובמאבקי העובדים, עסקה בחינוך, תמכה בקואופרטיבים, התנגדה למלחמות, ושימרה תרבות אידית. תמיד כשאני מתייאש אני מסתכל עליהם ומקבל השראה וכוח להמשיך להיאבק. אולי גם לכם הם יתנו השראה.

הכותרת שבחרתי לכתבה היא לפי ויקיפדיה מטאפורה מערבית שנובעת מלטינית,שמתייחסת להכרה בהישגים החשובים של העבר כבסיס להתקדמות בהווה. תודעה היסטורית היא דבר חשוב, שמחבר אותך לדורות הקודמים, שתלמד מהצלחותיהם וטעויותיהם, ולכן כבר כתבתי בעבר על קרב פיטרלו וריצ'רד קרלייל, על קלרה למליך ואסון הטריאנגל, על יוסף טרומפלדור ויוזמותיו כולל הקמת ההסתדרות, ועל וולטר רותר והישגיו באיגוד עובדי הרכב האמריקאי.

לכן כשפתחתי את הבלוג, החלטתי ששמו יהיה תרגום לעברית של שם העיתון באידיש. זו הייתה מחווה קטנה מצידי להערכה הרבה שיש לי לאנשים אלו. כבר מההתחלה זה היה לי ברור, שאם אני עוסק בארגון עובדים, ובכתיבה שעיקרה לאנשים עובדים, אינני אלא ננס על גב הענקים הללו, שעשו את מה שאני רוצה לעשות, לאורך 87 שנים, ובתנאי פתיחה הרבה יותר קשים מאשר אלו שאנו מתמודדים איתם היום, ושחלק גדול ממה שאנחנו רואים כמובן מאליו הוא הישגים שהם לחמו עליהם ואנחנו קוצרים את הצלחתם. עבורי הם דמויות מופת, כאלו שאתה מחפש כשאתה הולך בדרך מסויימת.

                       1980 ,FREE VOICE OF LABOR – THE JEWISH ANARCHISTS

הכרתי אותם לפני כ-5 שנים, בזכות העובדה שמישהו, ייתכן שאלו היו היוצרים, העלה ליוטיוב את הסרט המצויין הזה, שנעשה בשנת 1980, ובעצם הכיר לי את האנשים שהפעילו את הפרייע ארבייטער שטיממע ביום סגירתו, בשנת 1977, ואת הזכרון ההיסטורי שהם נושאים מעשרות שנות חיים. היה לי די ברור כשצפיתי בו שהם כבר לא בין החיים, ולכן הסרט שנעשה עליהם הוא רב ערך לדור שלנו, ומאפשר לנו הצצה לתנאי החיים והעבודה בתחילת המאה ה-20, ולאנשים שלחמו כדי לשנות את התנאים הגרועים הללו. אני מלא הערצה לסיפורים כמו של אירווינג אברהמס, מי שמילא במשך שנים רבות את תפקיד האחראי על האנדרטה של אירועי היימארקט בשיקגו, שבעקבותיהם נקבע 1 במאי כיום הסולידריות הבינלאומי של הפועלים, שמספר בגאווה על 39 המעצרים שלו בעת מאבק בן 5 שבועות של האיגוד שאליו השתייך, או סוניה פרבר, אישה קטנת קומה, שמספרת איך הרביצה לשוטרים שהטרידו אותם בעת השביתות בלי שיראו אותה, ואיך השופטים לא האמינו לשוטרים שהאישה הקטנה הזו הרביצה להם ואיך כששחררו אותה מהמעצרים הרבים חזרה למשמרת המחאה מול מקום העבודה. היא גם מספרת איך לחמו ליותר דמוקרטיה באיגודים שאליהם השתייכו. פאני ברסלאו מספרת שהם היו פעילים גם למען קואופרטיבים ובין שאר היוזמות שלהם, הם פתחו גם בית ספר חופשי, שאותו הילדים והמבוגרים ניהלו במשותף.

הפרייע ארבייטער שטיממע היה הדרך שלהם להפיץ את הרעיונות שלהם, ובו הם נתנו מקום לסופרים ומשוררים, ואהרן, העורך האחרון מתגאה איך הרבה כותבים קיבלו את ההזדמנות הראשונה שלהם לפרסם בפרייע ארבייטער שטיממע. ביום הסגירה של העיתון, מספר פראנץ שכשהתחילו עם העיתון היו גם עיתונים אנרכיסטיים בשפות אחרות, ספרדית ואיטלקית, אבל הם נסגרו מזמן, ושהיהודים הם עם עקשן ולכן העיתון שרד לאורך זמן. ארכיון העיתון נמצא ברובו היום באמסטרדם ואפשר למצוא בו חילופי מכתבים עם אמה גולדמן וקרופוטקין.

בסרט משובצים שירים באידיש, על קשיי החיים והעבודה, ושירי פועלים באידיש עם תרגום לאנגלית. פנינה נוספת שהסרט מוציא מהעבר, הוא סרט באידיש משנת 1932, בשם " Uncel Moses" שמבוסס על רומן של הסופר שלום אש, על בעל סדנאת יזע (sweatshop) יהודי עשיר שמתאהב בבת של אחד הפועלים שלו. הוא מעסיק את אנשי העיירה שלו בתנאים גרועים, ועובדיו מתארגנים באיגוד ויוצאים לשביתה. הסצינה הראשונה מראה את משה, מארגן העובדים, יוצא נגד משה (הבוס) שמעסיק את אחיו היהודים מעיירת הולדתו בתנאי ה-sweatshop שרווחו אז בארה"ב. הסצינה השנייה מראה את רב הקהילה משווה את משה צ'רלי מארגן העובדים למשה רבנו, וקורא ללכת אחריו, וקצת אחר כך נכנסות שני נשים ומספרות שבריונים מרביצים לשובתים, ואת אותם בריונים עושים בלאגן גם בבית הכנסת. את הסרט המלא "הדוד משה" ניתן להזמין כאן, ואת הסרט "the free voice of labor – the jewish anarchists" על הפרייע ארבייטער שטיממע והאנשים שהפעילו אותו, ניתן לרכוש כאן, בתוספת סרט נוסף.

                                                    uncel moses, 1932

הסרט מסתיים בדברים של אירווינג אברהמס מנסיונו, ששווה לצטט לכל מי שרוצה בשינוי המצב ובתיקון החברה. תחילתם במשפט שהוא מצטט, ממכתב של הסופר הנריק איבסן לגאורג ברנדייס- " קשור את עצמך לכוכב, והפלג איתו" וממשיך אירווינג " לכל אדם חייב להיות כוכב, אידיאל שאליו הוא נצמד, ייתכן שהאידיאל לא יוגשם היום או מחר, אבל חייב להיות לך אידיאל שילווה אותך ויוביל אותך בחיים, ויתן לך השראה למעשים ופעולות". הוא ממשיך ואומר שבמאבק לצדק החברתי יש לנו מחוייבות להמשיך, עקב בצד אגודל, לאט לאט. הבעייה היא שכשאנשים מצטרפים לתנועה, והם חושבים שהמהפכה תיגמר מחר והמהפכה לא באה מחר, הם מתייאשים. הוא טוען שאותם אנשים לא הבינו הבנה אמיתית את הרעיון, " שלא משנה מה קורה, אתה ממשיך עם האידיאל, אתה מרגיש שהצדק חייב לגבור".

אז ישנה התקדמות, והיום שוטרים כבר לא עוצרים את השובתים בטענות שווא, והמעסיקים כבר לא שולחים בריונים שישברו לשובתים את העצמות, וההתקדמות היא פרי מאבקיהם של אנשים כמו אירווינג וסוניה ופאני, ודומיהם בישראל, אבל המעבידים כרסמו ומכרסמים בהישגים האלו, בעיקר בגלל שאת התודעה המעמדית והזכרון ההיסטורי מחליפים אינדיבידואליזם ותרבות ריאליטי שבה אחד חייב להילחם באחר כדי להתקדם. סדנאות היזע שהם נלחמו בהם בתחילת המאה ה-20 עברו לעולם השלישי, למקומות בהם שעות העבודה אררוכות ותנאי העבודה גרועים, ועל העובדים נאסר להתארגן. לכן, כמו שקודמינו נלחמו כדי שאנחנו נהנה מהישגיהם, עלינו להמשיך ולהילחם לקיומו של צדק אנושי לכולם.

גם בישראל התקיימה עיתונות פועלים עניפה, עם עיתונים כמו דבר, שהוקם ע"י ברל כצנלסון ועל המשמר, אך בעשורים האחרונים היא נעלמה, כאילו נעלמו הפועלים. בכך נמנעת מאיתנו עיתונות שעיקר דאגתה לאדם העובד הפשוט, לעובדים ממעמד הביניים, ולעובדי הקבלן, ועיתונות שמציגה השקפה אחרת על המתרחש במציאות, כזו שרואה באיגודי עובדים סימן לכוח חברתי, ולא משווה עובדים מאורגנים לטייקונים, ומשמשת מקום בו איגודים יכולים להציג בו את עמדותיהם ודעותיהם. היום רק המאבק, עיתונה של תנועת מאבק סוציאליסטי, ממשיך באותו כיוון וחברה, בטאונו של חוג יסו"ד.

אני לא אנרכיסט, לכל היותר הייתי מגדיר את עצמי כאנטי ממסדי, אבל ב- "קול החופשי של העובדים" אני אנסה לקחת דוגמא מהאנשים של הפרייע ארבייטער שטיממע, וליצור עיתונות אידיאליסטית לוחמת, שמזכירה את העבר, מבקרת את ההווה ומציעה חזון לעתיד. בימים ובשבועות הקרובים אפרסם תחקירים רבים, פרי איסוף ארוך, שברובם מבוססים על מסמכים שהמדינה וגופים נוספים מייצרים, ולא על קשריי עם אנשים במשרדי הממשלה, בשאיפה לחקות גם את איזי סטון, עיתונאי יהודי אמריקאי שזו הייתה שיטת כתיבתו. בקרוב יצטרף אליהם מדור יומי קבוע, וביקורת על טענות כלי התקשורת של בעלי ההון.

הקול החופשי של העובדים יעודד ויתמוך בקואופרטיבים ובארגוני וועדי עובדים, אך לא יהסס לבקר אותם מתי שצריך. אבל לא רק בזה יעסוק הקול החופשי של העובדים, אלא תהיה התייחסות לכל הנושאים שמשפיעים על חייו של העובד, בעיקר דרך ניתוח תקציב המדינה, והשפעותיו על החינוך, הבריאות, הרווחה, התעסוקה וכו'. תהיה התייחסות נרחבת לתהליכים נוספים שחקרתי במקביל בשנים האחרונות, כמו המשבר הכלכלי הגלובלי, הפרטה, והעסקה משולשת – מעביד עובד ופרזיט שחי על חשבון העובד. ועוד הרבה נושאים אחרים.