מי שמרחם על העשירון המאיון והאלפיון העליון, סופו שיתאכזר למעמד הביניים ולעניים

לאחר כמה שנים בהם סיפר לנו שר האוצר שכלכלת ישראל משגשגת בגלל הניהול המצויין שלהם, לפתע לפני 7 חודשים, פתאום התברר לנו שאנחנו לפני בור תקציבי, וצריכים לקצץ בהוצאות ולהעלות מיסים. לא מזמן זה התגבר, והגרעון העצום של 39 מיליארד ואולי אף יותר מככב, וכבר יש הבטחות על קיצוצים נוספים. אתם פוחדים? אם כן, סימן שמסע ההפחדה עבד. מבט בנתונים האמיתיים מראה שאנחנו לא לפני מצוק תקציבי, אלא לפני בור שחפרו לנו, שנובע מאידיאולוגיית השמן והרזה של ראש הממשלה, ומהתאוריה השקרית שהסתתרה מאחורי אידיאולוגיית הפחתת המיסים לעשירון למאיון ולאלפיון העליון שהוא הוביל. דרך מצגת של סמנכ"ל רשות המיסים לאנשי עסקים אראה לכם את הבור שחפרו למעמד הביניים, לעובדים העניים ולשכבות החלשות. את הפחד אני מקווה שיחליפו עצבים.

הערה: הכתבה הזו היא ארוכה מהכתבות הרגילות שלי, ומכילה 3771 מילים ו-16 גרפים. היא לא מבדרת כמו תחרות שפים מצולמת או ארץ נהדרת, אבל היא מסבירה בפירוט למה במקום שנדבר על עודף של 50 מיליארד ש"ח אנחנו מדברים על גרעון עתק, ומדוע רוב האזרחים הם פראיירים שסובלים מקומבינת הורדת המיסים ומאידיאולוגיית "השמן והרזה" שמטרתה הקטנת הממשלה ושירותיה. כל זאת מתוך רצון לתת לכם תמונה מלאה, כפי שהיא משתקפת מהמצגת של הבכיר ברשות המיסים לאנשי עסקים בהתאחדות התעשיינים ביוני 2011. מקווה שהיא תעצבן אתכם, ושיהיה עם מי לצאת למאבק לתיקון המצב.

עוד הערה, לאור תיקון של חבר: כמי שכתב כבר על מיסגור בכתבה קודמת,חשוב לשים לב למיסגור שמופיע במצגת ושבו נקרא המושג "נטל המס" ולא כמו שקראתי לו בהתחלה- משקל המס בתוצר. גם אני טעיתי ובכך קיבלתי את המסגור שלהם. תוקן. (להדגמה תציצו בגרף האחרון שם זה משקל, ובראשון, שם זה נטל)

כמי שחוקר כבר מעל 12 שנים את נושא תקציב המדינה, מסע ההפחדה של החודשים האחרונים לא מפתיע אותי. זהו כמעט נוהל קבוע לפני כל תקציב. כבר כתבתי כאן בעבר על הצורך לשבור את המונופול שנקרא משרד האוצר, שהורס כל חלקה טובה במדינת ישראל, מתנהל בשיטה ריכוזית יותר מרוב הארצות בעולם, ומשתמש בכלים שונים כדי להוביל את חיסול מדינת הרווחה בישראל. הבטחתי שם וגם כאן לחשוף חלק מהשיטות שלהם, והגיע הזמן לפרוע את השטרות, כשממשלה חדשה בדרך וככל הנראה גם תקציב דו שנתי. הפעם אתעסק במיסוי, נושא שהפעמים האחרונות שכתבתי עליו היו באתר העוקץ ב-2006. אחת הכתבות עסקה בצורך לקבוע מס עיזבון שמיקדתי בעיקר בטייקוני ארצנו, תוך השוואה למה שקורה בארה"ב, נושא שדי חוזר למרכז הבמה בשנה האחרונה, והשנייה עסקה בתפיסות של משרד האוצר כפי שיוצגו על ידי נחמיה שטרסלר כלפי הורדת המע"מ ומיסים בכלל, שתפקידן למנוע מהפוליטיקאים להשתמש בכסף ל-"תוכניות ראווה" כמו יום לימוד ארוך וחוק הזנה מלא, ושיותר טוב שהכסף ילך לציבור האזרחים. הראיתי בה גם איך הועלו חלק מהמיסים במקביל להורדות המסים.

השיוויון בנטל ונטל המס

בכתבה נוספת על מיסוי שפירסמתי באתר העוקץ בשנת 2006, עסקתי בנתון כלכלי בינלאומי שנקרא משקל המס בתוצר, ומראה את רמת המיסוי שהמדינות ברחבי העולם לקחו מהתוצר השנתי שלהן, שדרכו הן מממנות את השירותים הציבוריים, וזאת ע"י השוואה בינלאומית וגם לאורך השנים. הגורמים עליהם התבססתי אז, משרד האוצר ועיתון פורבס, לא שייכים בדיוק לאינטרנציונאל הסוציאליסטי. בכתבה טענתי שהמדינות שמעלינו בדירוג, בעיקר ממערב אירופה ומסקנדינביה, מפגינות בעצם גביית המיסים ערבות הדדית גדולה יותר מאצלנו, למרות שהן לא סובלות מעימותים מדממים ומקליטת עלייה ומרמות גבוהות של אי שיוויון כמו בישראל. הערכתי אז, שאחוזים מעטים מהמיסים שקוצצו בישראל לשכבות החזקות, יחזרו אלינו כתרומות.

לא מזמן, בתגובה להפגנות שנערכו בקיץ 2012 תחת הכותרת של "שיוויון בנטל" במקביל להפגנות של הגרעין הקשה של מחאת האוהלים, העליתי סטטוס בפייסבוק שקרא לדאוג יותר לשיוויון שלנו במשקל המס למדינות שמובילות את הדירוג העולמי. לאור בקשה גם הוספתי לטבלת נטל המס את רמת אי השיוויון לפי אותו סדר.

משקל המס בתוצר, דו"ח מנהל הכנסות המדינה 2009-2010, ולצידו דירוג של אותה מדינה במדד ג'יני העולמי (מקור: CIA Factbook).  ניתן לראות שהשיוויון יותר גבוה ככל שנטל המס יותר גבוה).

כך ניתן לראות שהפער בין ישראל לדנמרק המובילה הוא 15% תמ"ג, ואם משקל המס בישראל היה שווה לדנמרק היו לממשלה עוד 150 מיליארד ש"ח בקירוב כדי לחזק את החינוך, הבריאות, הרווחה וכל שאר השירותים שהממשלה נותנת לאזרחים או לחילופין אפשרות למחוק את החובות שלנו תוך כמה שנים.

יש עוד נתונים שחסרים בגרף הזה, ואלו המדינות שנמצאות מתחת למקסיקו, האחרונה בגרף. אלו הן מדינות שרמת המיסוי בתמ"ג נמצאת ברמה של אחוזים בודדים, מה שלפי אידיאולוגיית הכלכלנים ואנשי העסקים היה אמור למשוך אליהן הרבה השקעות הון ועסקים. אנחנו קוראים להם בדרך כלל מדינות העולם השלישי. הנה מדגם לפי סדר יורד: האיטי עם 9.4%, בנגלהדש עם 8.5%, קמבודיה עם 8%, תימן ואלג'יריה עם 7.1%, אפגניסטן עם 6.4%, ניגריה ואיראן עם 6.1%, קונגו עם 5.9%, סעודיה עם 5.3%, בורמה עם 4.9%, צ'אד עם 4.2%, לוב עם 2.7%, קטאר עם 2.2%, גיניאה המשוונית עם 1.7% וכוויית עם 1.5%. אנשי העסקים שבדרך כלל מגיעים למדינות הללו, עושים זאת כדי לנצל משאבי טבע או כוח עבודה זול, והתשתיות שמאפשרות קיומה של מדינה מודרנית, שברובן הגדול נובעות מהשקעה ממשלתית, לא קיימות. ואז נשאלת השאלה, לאור הנתונים האלו, לאילו מדינות נרצה לדמות?

עד שביבי נהיה שר האוצר ב-2003, כשאמרת השמן והרזה התכוונת ללורל והארדי. אנימציה- Art Unbound

בור, לא מצוק תקציבי

כמו שאפשר להסתכל על נתון משקל המס בתוצר בהשוואה בינלאומית, כך אפשר לבחון אותו בארצנו לאורך השנים כדי לקבל מושג על השינויים שנעשו בו לאורך השנים. אני אטען, כפי שטענתי כבר ב-2003, וגם במאמרים באתר העוקץ ב-2006, שאידיאולוגיית "השמן והרזה" שהוביל בנימין נתניהו כשר אוצר ב-2003, היא המקור העיקרי ליצירת הגרעון התקציבי הגדול השנה, איתו מנסים להפחיד אותנו. הדרך להקטנת הממשלה הייתה דרך אידיאולוגיית הורדת המיסים, שם הסתמך ביבי על תיאורייה חסרת ביסוס, שבמאמרי ב-2006 קראתי לה "תאוריית המפית" של הכלכלן ארתור לאפר. לפי התיאוריה הזו, כמו שביבי מכר לנו אותה, הורדת המיסים בעצם מגדילה את הכנסות המדינה. האמת היא שבמקביל להורדות המיסים לאורך העשור האחרון התרחשו הרבה קיצוצים בתקציב המדינה, שכן המיסים שהורדו והועברו לאוכלוסייה לא קיימים בצד ההכנסות של המדינה, והועלו מיסים אחרים. עבור ביבי זה היה מהלך שמטרתו הייתה להעביר את ישראל מהמודל הסוציאל-דמוקרטי המערב אירופאי של מדינת רווחה חזקה ושירותים ציבוריים שממומנים באמצעות מיסים גבוהים, למודל האנגלו-סאקסי ובמיוחד האמריקאי של מיסים נמוכים וממשלה קטנה.

אידיאולוגיית השמן והרזה ואידיאולוגיית הורדת המיסים, מתוך מסמך של משרד רוה"מ, 2010

"הכסף הגדול – בהעלאת מסים לשכבות הנמוכות"

לפני חודשיים התפרסמה כתבה בגלובס שכותרתה הייתה " הכסף הגדול – בהעלאת המע"מ ובהעלאת מיסים לשכבות החלשות". הדובר העיקרי בה היה ערן יעקב, סמנכ"ל כלכלה ברשות המיסים שאמר את הדברים בכנס גלובס לעסקים. זמן קצר אחר כך היא צונזרה, אך הגרסא שלה באתר וואלה עדיין קיימת.

לעומת זאת, מנתונים שהציג בהרצאה ביוני 2011 אותו ערן יעקב לסמנכ"לי כספים בהתאחדות התעשיינים, אפשר לראות שהמציאות שונה ממה שמספרים לנו. אני אשתמש ב-11 גרפים מתוך הרצאה שלו כדי לספר את הסיפור האמיתי על כלכלת ישראל בעשור האחרון. מה שעולה מהנתונים די ברור- הוצאות הממשלה עוברות דיאטה חריפה ( זה הדיאטה שביבי עושה לשמן מהשמן והרזה), ובהשוואה בינלאומית ישראל נמצאת בתחתית של התחתית. בנוסף, מבט בעוגת המסים של מדינת ישראל מראה שהמע"מ מכניס שליש מהכנסות המדינה, בערך כמו מס הכנסה, מס חברות ומס הון ביחד. 2 השוואות בינלאומיות מראות שמבחינת המס העקיף, אנחנו במקומות הראשונים בעולם, ומבחינת המסים הישירים אנחנו בתחתית של התחתית. גרפים נוספים יראו את כמות האוכלוסיה במדרגות המס השונות ואת השפעתן של תוכניות הורדת המיסים לאורך השנים מאז 2002. גרף נוסף ממשרד האוצר יראה את השינוי במשקל המס בתוצר בעשור האחרון, דרכו נוכל לראות שאנחנו לא מול גרעון עתק שנובע מניהול לקוי של התקציב (מצוק) אלא מול בור שנחפר לשכבות החלשות, לעובדים העניים ולמעמד הביניים, ושמיטיב עם העשירון המאיון והאלפיון העליון, הטייקונים והחברות הגדולות. מה שעוד צריך להבין זה שמה שמחליף את הירידה במיסים לעשירון למאיון ולאלפיון העליון במקביל לקיצוץ בהוצאות הממשלה זה לקיחת הלוואות שאת הריבית שלהם נשלם עוד שנים רבות (הגדלת הגרעון).

בסיכום הדברים תוכלו לראות שהגרעון הגדול הוא פרי האידיאולוגיה של הקטנת הממשלה שהוביל ביבי תחת הכותרת של "השמן והרזה" שצמודה לו אידיאולוגיית הורדת המיסים, שבמטה קסם אמורה להגדיל את הכנסות המדינה, אבל קסמים הם בדרך כלל אחיזת עיניים, והקסם הזה לא שונה. על הממשלה היה לקצץ בשנים האחרונות עשרות מיליארדים כל שנה, להעלות מיסים אחרים ולקחת חובות חדשים כדי לממן את המחסור בהכנסות שיצרה הפחתת המיסים. היא הטילה את הנטל על השכבות החלשות העובדים העניים ומעמד הביניים, והסירה אותו מבניה המוצלחים ביותר של החברה. הרבה מזה מגיע לכאורה כמו שאמר הירשזון ב-2006, מהתפיסה שההון נזיל, החברות יכולות לעזוב את ישראל, והאזרחים שמרכיבים את הרוב במדינה לא יעזבו, וכך יכול סמנכ"ל רשות המסים להגיד לאנשי העסקים בכנס גלובס שהכסף הגדול הוא בהעלאת מיסים לשכבות הנמוכות. כך יכולה הממשלה להפחיד אותנו שוב עם הצורך בקיצוצים ועם גרעונות עתק. אני מקווה שתתעצבנו.

הדיאטה של ביבי לשמן. ירידה של 7% תוצר בגודלה של הממשלה, תקציבה ויכולתה לספק שירותים

הגרף הזה מראה את הדיאטה שביבי עשה לשמן (המגזר הציבורי). הדיאטה הזו היא צורך ברגע שמורידים את המיסים לעשירון למאיון ולאלפיון. אפשר לראות שמ-2003 כשהיה שר אוצר ישנה ירידה של כ-7 אחוזי תוצר. אחוז תוצר בישראל 2012 הוא 10 מיליארד שקל, כך שאם ישראל הייתה ממשיכה בתוואי של 2003, היו למדינה השנה עוד 70 מיליארד ש"ח. בטווח של 10 השנים שעברו מאז, מדינת ישראל ויתרה על הכנסות בהיקף של מאות מיליארדי שקלים, שהיו יכולים לשמש אותה לחזק את השירותים לאזרחים ואת התשתיות. המדהים הוא שכל זה נעשה כשבמהלך 10 השנים האחרונות חווינו אינתיפאדה וכמה מיני מלחמות, ועדיין השכבות הכי חזקות באוכלוסיה לא חשבו שהן צריכות לשאת בנטל של קיום המדינה והצבא, ומי ששילם הם החלשים, שלא יכולים לקנות שירותים פרטיים כמו חינוך ובריאות כשמקצצים את תקציבי הבריאות והחינוך.

ההוצאה האזרחית של מדינת ישראל (מינוס הוצאות צבאיות) בתחתית הדירוג העולמי.

בהשוואה הבינלאומית הזו, שמראה את הוצאות הממשלה ללא הוצאות צבאיות, מדינת ישראל בתחתית של התחתית. ומבטיחים לנו עוד קיצוצים בדרך. ועוד מלחמות. העשירון והמאיון והאלפיון העליון והחברות הגדולות מעדיפים שהעלויות האלו לא יהיו עליהם אלא עלינו, וככה מיובשים השירותים האזרחיים. מבט במי שמובילות את המדד מראה את מדינות הרווחה הסוציאל-דמוקרטיות, ובמיוחד את מדינות סקנדינביה, גורם לקנאה. המיסים הרבים שהמדינות האלו לוקחות חוזרים בחזרה לאזרחים כשירותים ציבוריים מצויינים, כמו חינוך חינם כולל אוניברסיטה, דיור ציבורי, דמי אבטלה והכשרות מקצועיות רציניות לאורך שנים, ועוד ועוד. לא סתם מדינות אלו מובילות בשוויון בין האזרחים שלהם, שכן הן לוקחות מיסים מהשכבות החזקות באוכלוסיה ומשתמשות בהם כדי לתת לכל אזרח בלי שום קשר לרקע ממנו הוא מגיע לפתח את הפוטנציאל שלו למקסימום האפשרי. הצלחתן של המדינות שמחזיקות במודל הזה לאורך שנים מראה שזה אפשרי, ולא בשמיים, ואפשר לשלב כלכלת שוק עם מדינת רווחה חזקה. העשירים עשירים קצת פחות, אבל נהנים לא פחות מההשקעות של הממשלה באזרחים, בתשתיות ובשירותים הציבוריים. אגב, הנתונים של ישראל בשני הגרפים האחרונים הם מהשנים 2009-2010, וייתכן שהנתונים של ישראל ב-2012 כבר נמוכים יותר ממה שמופיע בהם כעת.

התפלגות האוכלוסיה לפי מדרגות מס. 75% מהאוכלוסיה מרויחה מתחת לשכר הממוצע, 9000 ש"ח בקירוב

מבט בנתוני התפלגות האוכלוסיה לפי מדרגות מס מראה שכ-75% מאזרחי המדינה העובדים מרויחים עד 9000 ש"ח, השכר הממוצע במשק, ושמעל 50% מהאזרחים העובדים מרויחים את השכר החציוני שנע בסביבות ה-5400 ש"ח לחודש. 44% מהעובדים כמעט ולא משלמים מס ישיר, וכך אפשר לזרוק להם הערות על כך שלא ידרשו יותר מדי כי הם לא משלמים מס, ושיגידו תודה למה שהם מקבלים. מצבם לא טוב, כמו שאפשר לראות מהעובדה ששליש מהמשפחות בישראל נזקקו לשירותי הרווחה. במצב בו הם נמצאים אירוע קשה אחד כמו פיטורים מהעבודה, גירושים או מחלה של קרוב משפחה, יכול להיהפך למערבולת. ב-15% מהמקרים מדובר באם חד הורית, וב-20% מהמקרים מדובר במשפחות עולות מברה"מ לשעבר ואתיופיה. בשליש מהמקרים הסיבה היא זקנה, וב-16% מהם הסיבה היא עוני וקשיי פרנסה (כנראה בפריפריה בעיקר). מסקנה נוספת שאפשר להבין מהנתונים הללו היא שאלו שמרויחים בין השכר הממוצע לבין 40 אלף ש"ח, הם מה שקרוי המעמד הבינוני, ותודות לניתוח המצויין של נוגה דגן בוזגלו ממרכז אדוה, אפשר להגיד שזהו מעמד פועלים בהשוואה לעולם, חלקו הרב במגזר הציבורי וחלקו בתעשיה המסורתית. עושה רושם שהם קרובים יותר להתדרדרות למטה, מאשר להצטרפות ל-2% האחוזים העליונים באוכלוסיה. זהו שיקוף של אי השיוויון בהכנסות. ראוי לציין שמדובר ככל הנראה בחלוקה לפי מיסים ישירים. מבט בגרף הבא יסביר למה רוב האוכלוסיה לא נהנתה מאידיאולוגיית הורדת המיסים, ובעצם שילמה את המחיר העיקרי של הקיצוצים.

תהליך הורדת המיסים לכל השכבות. בעיקר כדי שיוכלו לדבר לעניים כמו רומני וה-47% פרזיטים

הגרף הזה מראה את תהליך הורדת המיסים לאורך השנים מ-2002 ועד 2016. בשלבי השכר שעד 8660 ש"ח, שבהם כמו שהראיתי מתרכזים קרוב ל-75% מהעובדים במדינה, ישנה ירידה דרסטית במיסוי כביכול, אבל התוספת לשכר התבטאה בדרך כלל בין עשרות שקלים בחודש, לכמה מאות שקלים קרוב לשכר הממוצע כל חודש. התוספת הזו נמחקה לאור העלייה ביוקר המחייה, והצורך לשלם יותר על שירותים ציבוריים (ביקורים אצל רופא, עליית מחירי המים וכו'). העובדה שהם משלמים חלק זעום מההכנסות הישירות מאפשרת לשר האוצר לדבר כמו מיט רומני שנחשף מדבר על ה-47%, אלו שלא משלמים מס ורק לוקחים מהמדינה, הפרזיטים. הסכומים שהם תרמו כמס ישיר ב-2002 סייעו למדינה, שנהנית מיתרון לגודל, לרכוש שירותים ולשלם עליהם בזול, מאשר שמיליוני עובדים ייקנו אותם כל אחד בנפרד. זהו הגיון פשוט ובסיסי ביותר של שוק. השכבה הקטנה של המעמד הבינוני נהנתה מגידול יותר גדול בהכנסתה, אבל גם היא סבלה מעלייה ביוקר המחייה ומהקיצוצים בשירותים הציבוריים, אך ייתכן שרכשה אותם באופן פרטי. 2% העליונים נהנו מהקיצוצים במיסים וחלק הארי הגיע אליהם, ולא הייתה להם בעייה לרכוש שירותים באופן פרטי. מיעוט נהנה והרוב משלם.

משקל המס הישיר, ואנחנו בתחתית, לא רחוק מיוון ואירלנד, תורכיה ומקסיקו. והוא עוד ירד יותר מ-2008 בכל רמות השכר

במשקל המס הישיר אנחנו בתחתית של התחתית בעולם. אולי אפילו התדרדנו עוד יותר כי מאז 2008 היו עוד ירידות במס הישיר בכל רמות השכר. אפשר לראות שישראל לוקחת פחות מיסים ישירים מהמדינות של המודל האנגלו-סאקסי (קנדה, ארה"ב, בריטניה, ניו זילנד) והרבה פחות מיסים ישירים ממדינות של המודל של מדינת הרווחה המערב אירופאית ובמיוחד מהמדינות הסקנדינביות שלוקחות כמעט פי 2 מיסים ישירים ממדינת ישראל. לכן לא מפליא שיש בכל מדינות הרווחה המערב אירופאיות רמת שיוויון הרבה יותר גבוהה מישראל, שכן המדינות נוטלות מכל האזרחים ובמיוחד מהעשירון העליון ומעלה יותר מיסים, ומממנות בעזרתם שירותים שמטרתם לתת לכל אזרח נקודת פתיחה שווה בחיים. הממשלה גורמת בכך לצמצום הפערים. הגרף הבא מראה שבישראל, את החוסר של מה שנתנו ל-75% מהעובדים בהורדת המיסים הישירים, השלימו בעקיפין.

משקל המס העקיף. המקום היחיד בו אנו שווים לסקנדינביות ומעל המערב אירופאיות, והמיסים העקיפים אף עלו מאז 2008

במס העקיף אנחנו מהמובילים בעולם. והוא כבר עלה פעמיים מאז 2008, אז יכול להיות שעלינו עוד יותר למעלה והראנו מה זה להונגריה וצרפת. ועכשיו שוב מציעים להעלות אותו. מי יודע, אולי אפילו נעקוף את דנמרק ושבדיה. כמו שאומר סמנכ"ל רשות המיסים ערן יעקב- הכסף הגדול בהעלאת מיסים לשכבות הנמוכות ובמע"מ. המע"מ הוא מס רגרסיבי, שנלקח ברמה שווה מהשכר של האנשים בתחתית סולם השכר ומהשכר של מי שבמעלה סולם השכר, ולכן כמו שאפשר לראות בגרף הזה, ככל ששכרך נמוך יותר, חלק גדול יותר ממנו הולך לתשלום המע"מ. צודק שלמה סבירסקי כשהוא אומר שכאשר האוצר פוטר את בעלי ההכנסות הנמוכות ממס הכנסה הוא לא עושה להם טובה גדולה: הוא פשוט נכנס אל הכיס שלהם דרך המסים העקיפים. ב-2010, מחצית הנישומים בישראל – 51.2% – לא הגיעו לסף מס ההכנסה בגלל שכרם הנמוך (53.6% מהשכירים ו-35.4% מהעצמאים; 38.2% מהגברים ו-66.8% מהנשים). הוא טוען שבשנת 1995 – רוב הכנסותיה של המדינה (54%) נבעו מן המס על הכנסת העובד/ת (מס הכנסה) ומן המס על הכנסות החברות (מס חברות). כיום – 2010 – רוב (52%) הכנסות המדינה נובעות ממסים עקיפים ומאגרות: מע"מ, מס סיגריות, בלו דלק, כמו שאפשר לראות בגרף הזה. הרוב הגדול של העובדים משלם לטעמו מס בצורה של שכר נמוך. המעסיקים מרויחים עבודה זולה, ומהעובדים נשללת תחושת המעמד האזרחי וכך אפשר להגיד להם: אתם לא משלמים כמעט מיסים, תגידו תודה על מה שאתם מקבלים. אפשר גם לקשור את זה לירידה באחוזי ההתאגדות ובעובדה שכל עובד מנהל משא ומתן לבדו, ובהתרבות של שיטת ההעסקה המשולשת (עובדי קבלן). מבט בעוגת ההכנסות של המדינה מראה עד כמה המע"מ הפך לקופת המזומנים של הממשלה.

המע"מ הכניס למדינה יותר מכל מס הכנסה+מס החברות+ שוק ההון ביחד, והוא עלה שוב לא מזמן

מבט מהיר בעוגת ההכנסות של המדינה מראה שהמע"מ הוא הגורם הכי מכניס למדינה, יותר ממס ההכנסה של כל השכירים+ מס החברות של כל החברות+ ומשוק ההון ביחד ( וזה בלי לשכוח שהוא כבר הועלה לא מזמן שוב). מה שמחזיר אותי לדבריו של סמנכ"ל רשות המיסים לאנשי העסקים: "הכסף הגדול נמצא בהעלאת מע"מ ובהעלאת מסים לשכבות הנמוכות", אפשר להבין שאת הירידה במיסי ההכנסה והחברות מילאה בחלקה ההעלאה במע"מ,כמו שרואים בגרף הזה. למרות ש-75% מהעובדים שמרויחים עד השכר הממוצע משלמים מס הכנסה נמוך, המדינה רואה בהם את הדרך הכי קלה למלא את קופתה, ולכן לא מפליא שישראל נמצאת בתחתית של המיסים הישירים ובטופ של המיסים העקיפים בהשוואות הבינלאומיות שהראיתי קודם. אחת הסיבות שלא מעלים מיסים על העשירים והחברות היא שהם יעלימו, או יאיימו ללכת למקום אחר. אלו שמשלמים את המע"מ ישארו כאן בכל מקרה ואין להם יכולת להעלים ולהתחמק מתשלום המע"מ. סיבה נוספת היא שכשהפוליטיקאים והפקידים הבכירים יפרשו, ה-75% לא יהיו המעסיקים שלהם, אלא אנשי העסקים. מבט בגרף הבא מראה שלפי תוכנית הממשלה ב-2011, מיסי החברות ומס ההכנסה על היו אמורים לרדת עוד הרבה יותר.

קיצוץ נוסף במס ההכנסה ומס החברות שהתקבל ב-2011. איך ימלאו את החוסר?

את המילה פיסקאלי צריך להחליף במילה תקציבי, ואז לקרוא "מדיניות תקציבית מעודדת צמיחה". זוהי שוב עקומת לאפר, והפעם במסווה. אם נוריד מיסים, תתחולל צמיחה וההכנסות יחזרו לקופת המדינה. לפי הגרף הזה, בשנת 2017 נהיה הכי נמוכים במיסים הישירים. נדמה לי שכבר מובן מאיפה תתמלא הקופה- או מקיצוצים בגודלה של הממשלה ובתקציבה, או מהגדלת הגרעון (לקיחת הלוואות) והחוב הציבורי, או ממכירת נכסי ציבור לטייקונים, או מהעלאת המיסים העקיפים כי שם הכסף הגדול, כך שנעקוף אפילו את דנמרק ושבדיה המובילות.

לאחר עשרות שנים של פער, ב-2009 השתווינו ל-OECD במשקל המס כאחוז מהתוצר

ראוי לציין שמאז שנת 2009, מאז פרוץ המשבר בחלק גדול ממדינות ה-OECD, חלקן כבר העלו מיסים כדי להתמודד עם המשבר, בעוד שלפי הגרף הקודם בישראל מיסי ההכנסה והחברות היו אמורים לרדת עוד יותר. לאורך רוב השנים המדינה נטלה מס יותר גדול, שהלך והצטמצם עד שנסגר הפער בינינו לבין ה-OECD. האם מדינות אלו מתמודדות עם הבעיות של מדינת ישראל? מלחמות, קליטת עלייה ממדינות עניות, רמות גבוהות של אי שיוויון? האם רוב האזרחים הרויחו מהורדת משקל המס בתוצר? לעקומת לאפר יש עוד שם, והוא כלכלת צד ההיצע, והתפיסה שעומדת במרכזה היא שאנחנו צריכים לתת את הכסף לאנשי העסקים, שייצרו איתו את הצמיחה, שתחלחל בסופו של העובדים והשכבות החלשות, והיא נקראת גם תיאוריית הטפטוף. תפיסה נוספת שעומדת בבסיס כלכלת צד ההיצע הוא שהממשלה היא הבעייה, הממשלה היא לא הפתרון, היא לא יעילה כמו השוק הפרטי, לכן צריך להקטין אותה כדי שלא תפריע. מפקידים שאמורים למצוא את מקומם בשוק הפרטי לא מפתיע לשמוע את האידיאולוגיה הזו, אבל מפוליטיקאים שנבחרים כדי להנהיג את הממשלה זה נשמע קצת מוזר. אתה לא מסוגל לנהל מדינה ושירותים ציבוריים? תפרוש ולך למגזר העסקי הפרטי, ותן למישהו אחר להנהיג.

הנתון הזה מתוך המצגת של סמנכ"ל רשות המיסים יותר נמוך מהראשון שהצגתי בהתחלת המאמר

הנתון הזה מהמצגת של סמנכ"ל רשות המיסים לסמנכ"לי הכספים של החברות הגדולות בהתאחדות התעשיינים הוא נמוך יותר מזה שמופיע בראש הכתבה שמקורו בדו"ח מנהל הכנסות המדינה לשנים 2009-2010 שפורסם במרץ 2011, ב-2.5% אחוזי תוצר נוספים. הוא יעזור לי לערוך את ההשוואה הבאה, עם הגרף הבא, שיהיה האחרון לכתבה זו, כך שיהיה אפשר לראות את הבור שהכניסו אותנו אליו בצורה ברורה.

נתוני דוח מנהל הכנסות המדינה 2002-2003. ישראל במקום ה-12, והירידה במשקל המס בתוצר מאז ועד היום מתבהרת

היתרון ביכולת להשוות את הנתון של משקל המס בתוצר לא רק בהשוואה בינלאומית אלא לאורך זמן, הוא בראיית התהליך השלם של הורדת המיסים בעשור האחרון, ואפשר גם לראות שלפני עשור היינו הרבה יותר קרובים למדינות מערב אירופה וסקנדינביה. מתוך ידיעה שהמיסים ירדו עוד יותר מאז 2009, אפשר להגיד ממבט בגרף זה שבישראל ירד משקל המס בעשור האחרון ב-10% אחוזי תוצר. זאת אומרת שבמידה ומשקל המס היה נשאר זהה לאורך העשור האחרון, בידי הממשלה היו עוד הכנסות של 93 מיליארד ש"ח (אחוז תוצר בשנת 2012 היה 9.3 מיליארד ש"ח). לכן לא היינו מדברים על גירעון ומצוק תקציבי אלא על עודף של עוד 50 מיליארד ש"ח שנשאר בתקציב הממשלה ויכול להיות מוקדש לחיזוק מערכת הבריאות, החינוך, ההשכלה הגבוהה, ההכשרה המקצועית, לחיזוק מערכת הרווחה ששליש מהאזרחים תלויים בה, או למתן הלוואות ללא ריבית לעסקים קטנים. לא היינו מדברים על קיצוצים, היינו מדברים על תוספות. לא היינו מדברים על פגיעה בשירותים הציבוריים, או על מכירת נכסי הציבור האחרונים לטייקונים כדי למלא את הקופה. ככל שמשקל המס הוא גבוה יותר, הוא מבטא בעצם מדד של ערבות הדדית בחברה. בישראל רמת אי השיוויון כבר יותר דומה לעולם השלישי, במקום למדינות הרווחה המערב אירופאיות והסקנדינביות. רוב האוכלוסיה משלמת את המחיר של אידיאולוגיית הפחתת המיסים והקטנת הממשלה, ומי שנהנה ממנה הם בעיקר 2% המובילים. הרי הם יכולים לקחת את הכסף שהמדינה חסכה להם בתשלום מיסים ולשים אותו בבנק או להשקיע אותו בארצות אחרות, או לקנות איתו שירותים פרטיים, כמו שיטור, חינוך ובריאות, במדינה שתשתיותיה מתדרדרות. בעלי האידיאולוגיה מאמינים שהפירורים יגיעו אלינו, אבל הם לא יכולים להיות בטוחים. לכן אין להתפלא על כך שישנה ירידה רצינית בהוצאות של הממשלה בעשור האחרון שנובעת מהדיאטה של ביבי לשמן, המגזר הציבורי, ושרמת ההוצאות האזרחיות של ישראל נמוכה מאוד ביחס לרוב המדינות. זוהי קומבינה שמי שנהנה ממנה הם מקבלי השכר הגבוה במגזר העסקי, שהשכבה הבכירה של הפקידים והפוליטיקאים רוצה בטובתם בדאגה לעתידם, ומי שמשלם עליה הוא הרוב הגדול של האזרחים העובדים, שכירים ועצמאים. וכל קומבינה צריכה פראיירים, שלא מתים, רק מתחלפים. ואלו אנחנו. הרוב.

           העלמת המס היא פשע חברתי, ששפוגע בחינוך, בבריאות בבטחון – קמפיין רשות המיסים 2011

הקמפיין הזה שהעלה רשות המיסים לפני יותר משנה, טוען שהעלמת המס פוגעת בחינוך, בבריאות ובביטחון, ולוקחת מחשבים מכיתות לימוד, תרופות מבתי החולים ומעילים מהגב של חיילים. הקמפיין הזה מתעלם מהעובדה שהממשלה בחרה במודע להקטין את הכנסותיה ולקצץ בחינוך, בבריאות ובבטחון כתוצאה מכך (בבטחון קצת פחות). גם הקמפיין הזה, וגם הקמפיין הנוכחי, שעלה לא מזמן על העובדים בשחור שרק לוקחים ולא נושאים בנטל, מפילים את האשמה על המעלימים, ומתעלמים מהקיצוץ האידיאולוגי בגודל הממשלה ומקיצוצי המיסים. סגן עורך גלובס טוען, ש-80% מההון השחור נמצא בתכנוני המיסים של השכבות הגבוהות, שם בכירי רשות המיסים לשעבר מספקים להם שירותי התחמקות ממיסים, ולא אצל האינסטלטורים והשיפוצניקים. ועדיין, הנתונים לא מלאים. השכבה של הטייקונים והאלפיון העליון לא נמצאת ברובה במדדים האלו, שכן אלו אנשים שאת רוב הכנסתם עושים מהון, מניות, ריבית ונכסים, שממוסים ברמה מאוד נמוכה יחסית, ולא משכר עבודה.

מה אנחנו יכולים וצריכים לעשות

אנחנו צריכים להחליט אם מתאים לנו להמשיך לתפקד כפראיירים בקומבינה הזו. מאידיאולוגיית הורדת המס רובנו לא נהנים אבל את המחיר של הקיצוצים וההלוואות ומכירת הנכסים אנחנו משלמים. עלינו להחליט אם אין אנו רוצים לדמות למדינות שמובילות במדד משקל המס, ומובילות ברמת השיוויון בהכנסות בין אזרחיהם, ומספקות שירותים ציבוריים מעולים, ומנהלות את המדיניות הזאת לאורך שנים בהצלחה ניכרת, במקביל לכלכלת שוק משגשגת, או אם אנחנו רוצים לדמות למדינות העולם השלישי, שלפחות לפי התאוריה, עם רמת מיסוי ברמה של אחוזים בודדים היו אמורים למשוך הרבה משקיעים, אבל הכלכלה שלהם מבוססת על ניצול כח עבודה זול או משאבי טבע. המודל הסוציאל דמוקרטי שמצליח ברוב המדינות שמעלינו לא כולל גולאגים והוא לא קומוניסטי, ואיכות החיים במדינות אלו היא עובדה מוצקת.

אפשר לראות שמסע ההפחדה של החודשים האחרונים (ושל השנים האחרונות) הוא שקר, ושהוא נובע מקיצוץ משקל המס בתוצר, ושאם הוא היה נשאר ללא שינוי בעשור האחרון, היום היינו מדברים על עודף ולא על גרעון, על תוספת לשירותים הציבוריים ולא על קיצוצים. הקומבינה נחשפת, אולי הפראיירים יפסיקו לשבת בשקט.    אולי נבין שהעלאת מס גם בשכבות הנמוכות ובמיוחד בשכבות הגבוהות היא צורך, במיוחד מול רמות אי השיוויון ומול צרכי הבטחון ולאור האחוז הנמוך של ההוצאה האזרחית, וכן הטלת מיסים חדשים כמו מס עיזבון וירושות מעל כמה מליוני ש"ח, ומיסים על ההכנסות של האלפיון העליון ממניות, מריבית, מהון ומנכסים.

בסופו של דבר אנו יכולים להגיד שבגלל אידיאולוגיית הורדת המיסים בעשור האחרון מדינת ישראל ויתרה על הכנסות בהיקף של מאות מיליארדים. הכנסות שהיו יכולות לפתור הרבה בעיות חברתיות, והגיעו ברובן לשכבות הכי חזקות במדינה. מי שמרחם על המיליונרים והתאגידים, סופו שיתאכזר למעמד הביניים ולעניים.

למיסי החברות אתייחס בכתבה נפרדת. בכתבה הבאה אראה את המחיר שאנו שילמנו על הטעויות של משרד האוצר בחיזוי ההכנסות, בתקציבים רגילים ובתקציב הדו שנתי, והמחיר שלהם.