כלכלה מקולקלת

בכתבה הקודמת שיתפתי אתכם במצגת שהציג סמנכ"ל רשות המיסים לאנשי עסקים, והראיתי דרכה איך הוביל תהליך הפחתת המיסים והקטנת גודל הממשלה של ביבי מ-2003 (השמן והרזה) להרס מדינת הרווחה, ואיך רוב גדול של האזרחים נפגע מתהליך זה, וקבוצה קטנה מאוד הרויחה ממנו.  בכתבה  זו  אביא כמה גרפים מהמצגת של הבכיר ברשות המיסים שלא נכנסו לכתבה הקודמת בגלל אורכה, ומבט בהם יאפשר להשלים חלקים בתמונה הכוללת של ניהול הכלכלה בעשור האחרון. כמו שזה נראה, הממשלה החדשה תמשיך באותו הקו, והשאלה הנשאלת, האם רוב הציבור שלא מרויח מהאידיאולוגיה הזו ימשיך לקבל את הקומבינה הזו בשקט. כמו כן אראה איך פרופ' זעירא וספיבק מראשי ועדת ספיבק יונה ואף מנואל טרכטנברג הזהירו מאידיאולוגיית הקטנת הממשלה והורדת המיסים כבר ב-2009.

בכתבה האחרונה שיתפתי אתכם בתמונות ממצגת של סמנכ"ל הכלכלה של רשות המיסים, ערן יעקב, כפי שנישאה מול אנשי התאחדות התעשיינים ביוני 2011, כדי שלא רק אנשי העסקים יהיו חשופים למידע, והשתמשתי בה כדי לספר את הסיפור של הרס מדינת הרווחה בעשור האחרון. חשוב לקרוא אותה קודם כי חלק מהמושגים והנתונים שאני מזכיר כאן קיבלו הרחבה בכתבה הקודמת וכתבה זו היא המשך שלה.

גם ככה הכתבה הקודמת הייתה ארוכה, ולכן לא הכנסתי לתוכה גרפים אחרים מתוך המצגת שלו שהיו יכולים להשלים את התמונה הכוללת ואת זאת אעשה הפעם. אליהם אצרף גם שני גרפים שלא הופיעו במצגת שלו אבל משלימים אותה. 7 הגרפים שאצרף יעזרו לענות על שאלות שנשאלתי לאחר פרסומה, לדוגמא ע"י ידידי אריאל ליבמן ששאל את השאלה הזו בתגובות לכתבה הקודמת: הגרף הראשון מראה שבישראל נטל המס מהווה 33.8% מהתמ"ג. הגרף השני מראה שהוצאות הממשלה מהוות 43% מהתמ"ג. האם זה לא אומר שיש פער עצום (כ-9% מהתמ"ג) בין הכנסות (=מיסים) הממשלה להוצאות? איך זה יכול להיות?

אני מקדיש אותה גם לשר האוצר החדש שלנו יאיר לפיד, שעובר כרגע את סדרת החינוך הרגילה של פקידי האוצר, וכבר למד לדקלם אותה, ומדבר על מסיבה שעשתה הממשלה הקודמת ולקיחת הלוואות ואוברדראפט, ומכין אותנו לקיצוצים. יאיר, ששאל לפני הבחירות "איפה הכסף?" יוכל למצוא בכתבה זו ובכתבה הקודמת, ששניהם מבוססות על נתונים של משרד האוצר את התשובה. וכמו שהיה אומר חברו לפאנל באולפן שישי נחמיה שטרסלר, שלא יעבדו עליו. ועליכם.

מבנה התקציב, מתוך המצגת.

כשנבנה תקציב המדינה, הוא מתחיל בתחזיות, לא תמיד נכונות כמו שתראו בהמשך, של צד ההכנסות של התקציב, וצד ההוצאות. בצד ההכנסות, המיסים הם ההכנסה העיקרית, וצמצומם כפי שהראיתי בכתבה הקודמת השפיע ללא ספק על יכולות הממשלה לספק את אותם שירותים באותה רמה. חלק אחר הוא מכירת חברות, שאנו מכירים בשם הפרטה, שהוא תהליך שבו מוכרת הממשלה נכסים שבהם השקענו כמשלמי מיסים במשך עשרות שנים, וזאת עוד דרך כמו מערכת המס להעביר ל-10% העליונים בכלכלה עוד נכסים מניבים, תחת כיסוי של יעילות ותחרותיות, בדרך כלל ברכישה ממונפת בהלוואות מהמערכת הבנקאית, כשאת התשלום מממנים מההכנסות, שכן בעלי ההון והטייקונים מקבלים עסק מתפקד ומניב, כמו במקרה של בנק הפועלים, בזק וכו'. ראוי לציין את העובדה שלא נשארו למדינה כבר הרבה חברות למכור. החלק הבא הוא ההלוואות, שנקראות גם הגדלת הגרעון, כשהממשלה מוכרת איגרות חוב בארץ ובחו"ל (בדרך כלל לבנקים וחברות ביטוח) תמורת כסף ומבטיחות ריבית עליהן. הסעיף האחרון של ההדפסה כבר לא בשימוש הרבה שנים, למרות שהוא יכול להיות תחליף מצוין להלוואות, בכך שהממשלה יכולה להדפיס את הכסף שיממן את הוצאותיה ללא מרכיב החוב והריבית.

בצד השני של המאזן התקציבי, ההוצאות, המרכיב העיקרי הוא תשלום שכר של כל עובדי הממשלה ומשרתי הציבור. מרביתם של עובדי המדינה נמצאים ברמות השכר של שכר המינימום עד לשכר הממוצע ולמעמד הבינוני, ופגיעה בהם כמו שמוצע בדרך כלל במצבי משבר כלכלי ע"י קיצוצי שכר ותנאים ופיטורים היא פגיעה נוספת במעמדות אלו. מתחת למושג "קניות" מסתתרת עוד הפרטה, והפעם בגלל שהמילה הזו נהפכה לבזויה, ע"י חיובה של הממשלה דרך חוק חובת המכרזים להפוך שירותים שלה לסחורה, ולהפוך אותה למפקחת על ספקים עסקיים פרטיים שיספקו אותם במקומה, או כשם קוד שמאחוריו מסתתרת ההעסקה המשולשת (חב' קבלן וכוח אדם למיניהן) שגם היא דרך אחרת לפגיעה וחוסר יציבות לאנשים שבד"כ יהיו בין מקבלי שכר המינימום לשכר הממוצע והמעמד הבינוני. תשלומי ההעברה הם הכספים שהממשלה מעבירה מתוקף חוקים לביטוח הלאומי, והם מטרה די קבועה לקיצוצים כאשר מפלס ההכנסות של הממשלה יורד, ובכך הממשלה פוגעת באזרחיה החלשים ביותר. סעיפי החזר החוב והריבית הם תשלומי העבר על הלוואות עבר שלקחה הממשלה והם מהווים שליש בד"כ מהוצאות הממשלה בכל תקציב. מאחורי סעיף ההשקעה מסתתרת עוד דרך של הממשלה להפריט ולהעביר הכנסות למגזר העיסקי, ולבלום את יכולת הציבור לדרוש שירותים, ע"י התחייבות לפרוייקטי תשתית בעיקר, לאורך שנים רבות.

תחזית המיסים הכושלת של 2012 (תחזית מאפריל-יולי 2010) שנגמרה במצוק התקציבי ובהגדלת הגרעון בגלל האיוולת ששמה תקציב דו שנתי

בכל העולם, גם בממשלות וגם במגזר העסקי, כל שנה מוגש תקציב ויעדים שנגזרים ממנו. אבל בישראל כנראה הכלכלנים במשרד האוצר ושר האוצר הם משהו מיוחד, אולי עם כוחות פלא של חיזוי התנאים בעולם גם במצב של המשבר הכלכלי הכי חריף בעשרות השנים האחרונות. אזרחי ישראל הפראיירים נבחרו להיות עכברי המעבדה של הניסוי הזה של מדעני הכלכלה, שלא בא באיזה פיילוט קטן על תקציב של אחד המשרדים אלא על התקציב בכללותו. הגרף מראה את התחזית של האוצר ל-2012, שניתנה ביולי 2010. תוצאותיו של הניסוי היו כושלות, וחייבו את הממשלה להגדיל את ההלוואות שהיא לוקחת ולתקן את תחזית ההכנסות כמה פעמים. לניסוי של התקציב הדו שנתי אקדיש כתבה נפרדת ובה אראה את מקורו הבלתי צפוי, את הסיבות לקיומו, את הביקורת עוד לפני הכשלון השנה ואת השקרים שמאחוריו בהרחבה.

 אנחנו משלמים בכל מקרה את המחיר, אם משרד האוצר טעה כלפי מעלה או מטה

התמונה הזו, שהייתה חלק מהמצגת שלו מראה בעייתיות אחרת חמורה יותר- חוסר הדיוק בתחזיות של האוצר לגבי ההכנסות ממיסים והשפעתן הרעה על העניים והמעמד הבינוני. במקרה של התקציב הדו שנתי, הטעות היה כפולה מבתקציב חד שנתי, כי לאנשי האוצר אין חוש נבואי לדעת לאן יתפתח המשבר הכלכלי העולמי, ואיך זה ישפיע על ההכנסות.

בנוסף, שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הראשי שפוטר ע"י רוה"מ במייל טען בנושא בתקשורת בכתבה שהובילה לפיטוריו כנראה, כי היעדר הנתונים הוא מכוון ונועד לשרת את מדיניות האוצר. "אין לאף אחד יכולת להעריך את תחזיות המס ואני אומר לכם שמשחקים עם הנתונים הללו. לפני אישור התקציב תחזיות גביית המס נמוכות ואחר כך התקבולים גדלים אחרי שמאושר התקציב". הוא דרך אגב אמר זאת גם בשנת 2004 וגם בשנת 2009, אז הוסיף שבנוסף הם מסרבים להעביר לו נתונים על ההכנסות של האלפיון העליון (שברובן באות מהון, נכסים וריבית ולא משכר) ולכן אין לו יכולת לאמוד את הכנסתם של משקי הבית האלו כדי שניתן יהיה לאמוד את התפלגות ההכנסות במדינת ישראל במדויק. ב-2003 הוא קרא לזה התעסקות בתעמולה ולא במסירת מידע, וטען שכבר 30 שנים שהאוצר מסתיר את הנתונים האלו ושבמדינות ה-OECD כל סוגי הדיווח האלו קיימים. מיותר לציין שזו התנהלות בזויה, כאילו פקידי האוצר מנהלים איזשהי קופה פרטית של עצמם, ולא חייבים בשקיפות לאזרחים ולנציגים הנבחרים שלהם.

אז איך המעמד הבינוני והעובדים העניים והשכבות החלשות משלמים על כך? ובכן, כשההכנסות הן יותר גדולות מהתחזית הכסף העודף לא הולך לשנה הבאה, אלא כדי להוריד את החוב הלאומי, גם אם בשנה שאחרי הם שוב לוקחים הלוואות ומגדילים את החוב. זה גם אומר שהתקציב קטן יותר ממה שיכל להיות. אבל מה שיותר חשוב הוא מה שקרה ב-2008 והשנה, כאשר ההכנסות ממיסים הן מתחת לתחזית- אז באה תוכנית קיצוצים והעלאות מיסים (בעיקר לשכבות הנמוכות) כדי  לכסות את הבור בהכנסות ממיסים. העניים והמעמד הבינוני משלמים בשני הצדדים – או בתקציב קטן יותר ולפיכך בשירותים ציבוריים פחותים ממה שניתן היה לספק, או בקיצוצים. עכשיו חלקכם אולי ישאל, אם ההכנסות גדולות מהצפוי, למה אי אפשר להשתמש בכסף? התשובה בגרף הבא, שמתאר את הכלי העיקרי ששימש את ביבי לעשות דיאטה לשמן

כלל ההוצאה, הכלי שבו השתמש ביבי כדי להקטין את גודל הממשלה (לעשות דיאטה לשמן) מאז 2004

הדרך העיקרית שבה ביבי ושאר שרי האוצר נקטו כדי להמשיך בדיאטה לשמן הייתה דרך כלל ההוצאה. הסבר פשוט שלו מספקים פרופ' יוסי זעירא ואביה ספיבק מראשי ועדת ספיבק-יונה, שכמו שתראו בהמשך עסקו בנושא כבר ב-2009. זוהי החלטה פוליטית ולא כלכלית שמטרתה העיקרית היא להקטין את מעורבות הממשלה במשק. זהו כלל המגביל את ההוצאה הממשלתית כך שלא תגדל יחסית לתוצר. נניח שהתוצר גדל ב-5% וכך הכנסות המדינה ממיסים. ההגיון היה אומר שההכנסות ממיסים שגדלו באותו היקף ישמשו את הממשלה בתקציבה לחיזוק השירותים הציבוריים עליהם נשען המשק. מה שקרה ב-2004 היה שביבי קבע את הגידול בתקציב המדינה על 1%, רוני בר און והירשזון קבעו את הגידול על 1.7% בשנת 2007, ומנואל טרכטנברג הציע  ב-2009 את הנוסחה שמפורטת בתמונה שמעל שקושרת בין יחס החוב בתוצר לבין גודל ההוצאה. ומה קורה לעודף שבין הגידול בהכנסות לבין כלל ההוצאה? הוא הולך לכיסוי החוב. רק שבמקביל, כדי לממן את הצרכים של הממשלה, הם לוקחים הלוואות חדשות (הגדלת גרעון). כמו שמציין פרופ' זעירא, ככל שההוצאה הציבורית נשחקת, כך אי־השוויון גדל.

תמיד הייתי גרוע במתמטיקה, והמורות היו מוציאות אותי בתחילת השיעור, אבל אני רואה גם שקר אחר בנוסחא של טרכטנברג. השקר נובע מאידיאולוגיית הורדת המיסים של ביבי. ברגע שהוא הוריד את ההכנסות ממיסים, הוא הוריד את האפשרות להוריד את החוב בצורה יותר מהירה כך שהיינו מגיעים ליעד (כלל מאסטריכט) יותר מהר. בכל מקרה, אנחנו רואים ממשלה שיותר חשוב לה אינדיקטורים כלכליים ואיך היא תיראה בעולם, גם אם לאינדיקטור אין שום קשר לכלכלה, מאשר לדאוג לאי השיוויון העצום בין אזרחיה. את זה היא משאירה לשווקים. ואת כל זה עושות ממשלות שמגדירות את עצמן כלאומיות. אהבת הארץ, שנאת העם, זו הלאומיות שלהם.

מורידים מיסים ובמקביל נוטלים הלוואות. מדברים על להקטין את החוב ולוקחים הלוואות.

כמו שאפשר לראות בגרף, חלק מהירידה בהכנסות מומנה בנטילת הלוואות (הגרעון התקציבי). ב-2012 כמו שידוע לנו, הגרעון היה 4.2% בסוף, כך שנטלנו עוד הלוואות של 22 מיליארד ש"ח בגלל הנפילה בהכנסות שנבעה מהתכנון הדו שנתי של התקציב באפריל 2010 והתחזיות האופטימיות מדי של פקידי האוצר. זה גרוע במיוחד כי מרכיב החזר החוב והריבית שהממשלה נוטלת, הוא קרוב לשליש מצד ההוצאות של התקציב, ומגיע לעשרות רבות של מיליארדים, ומונע אפשרות להשתמש באותם הכספים לדברים אחרים.

ועדיין, כולל הגרעון, עוד לא הסברתי את רוב ההפרש. בימים הקרובים אראה בכתבות נוספות איפה עוד מסתתרים כספים שמסבירים את ההפרשים בין נטל המס בתוצר לבין גודלה של הממשלה בתוצר עליהם שאל ידידי אריאל ליבמן.

סקרים לאורך זמן מראים רצון וצורך בהשקעה ממשלתית, אך פחות רצון לשלם מיסים כדי לממן אותה

הגרף הזה לא היה במצגת של ערן יעקב. מקורו בנייר עמדה שהכין צוות מומחים שבראשו עמד יוסי זעירא ואחד מחבריו היה אביה ספיבק, לכנס קיסריה ביולי 2009. כותרת נייר העמדה היה גודלה הרצוי של הממשלה – בין כלכלה לפוליטיקה. מסקנות נייר העמדה היו שיש שני עמדות בעולם- המודל האנגלו סאקסי והמודל המערב אירופאי. שני המודלים נהנים ממצב כלכלי משופר ומנתוני צמיחה דומים. הבחירה ביניהם היא בחירה ערכית שצריכה לשקף את מידת השיוויון שהציבור מעדיף, כלומר ההכרעה נתונה בידי הפוליטיקאים ולא בידי הכלכלנים. עם זאת הם מציינים שאין ארוחות חינם ועדיף שהממשלה תממן את עצמה ממיסים ולא מגרעונות וחוב. על הורדות המיסים אנחנו משלמים בירידת איכות וכמות השירותים או בהלוואות וריביות שהחזרן חונק את התקציב.

אבל כמו שאפשר לראות בגרף, במחקר שנשאלו בו 2 שאלות זהות לאורך השנים, כמעט 90% מהמשיבים היו רוצים יותר שירותי בריאות, חינוך, בטחון ויצירת מקומות עבודה ושמירת טבע ואקולוגיה, אך רק 20% רוצים להעלות מיסים. וכמו שטענתי במאמר הקודם, אם כולנו רוצים שירותים ציבוריים טובים וחזקים, כולנו נצטרך לשלם יותר מיסים. אמנם ככל שהצלחתך רבה יותר כן ראוי שתתרום, אבל עלינו להבין גם מהנסיון של 10 השנים האחרונות שהתוספת שרובנו מקבלים מהורדת המסים,מתבטלת מול ההוצאות העולות לנו כתוצאה מצמצום הממשלה, ועלינו לראות בעליית המחירים של שירותי הממשלה שנובעים מכך סוג של מס, שמוטל על החלשים ביותר בצורה יותר כבדה. חברינו הליברטריאנים נוטים לראות בלקיחת המיסים סוג של שוד וכפייה, אבל אני עוד לא נתקלתי בשודד שאומר לך, הנה מה שלקחתי ממך, קח אותו, רק שיניתי את צורתו לשירות עבורך. אם אתם נתקלים בשודדים נדיבים כאלו, שלחו אותם אליי.

בדיון שנערך על נייר העמדה בכנס ביולי 2009 אומר מנואל טרכטנברג , המורה הראשי של שר האוצר החדש את הדברים הבאים על כלל ההוצאה:

"זה אחד המעשים הגדולים שקרו במדינת ישראל, אלא מה? אכן הגענו לממשלה בגודל סביר, אבל המנגנונים הסטיכיים שהובילו להורדת הגודל הזה המשיכו לפעול. כעת צריך להיכנס למהלך שיבלום את התהליך".

כלל ההוצאה הוא גם זה שכופה כביכול את תוכנית הקיצוצים שמבטיח לנו שר האוצר החדש יאיר לפיד. אם הוא לא יבטל את החוק הטיפשי הזה תדעו שהוא לא כל כך הקשיב לפרופסור טרכטנברג בשיעורי הכלכלה שלו.

עד כמה מטומטם הוא השימוש בכלל ההוצאה? ובכן, כמו שאמר יובל שטייניץ בכנס תחזיות 2013 של כלכליסט לפני 3 חודשים, גם אם פתאום הכנסות המדינה (ממיסים) היו גדלות ב-100 מיליארד ש"ח, עדיין היה צריך לקצץ, והסיבה לכך היא כלל ההוצאה. הקיצוץ של התקציב והקטנת הממשלה הפכו לדת, בלי קשר למציאות.

 

פרופ' צביקה אקשטיין (עוד מורה של שר האוצר החדש), שב-2009 היה המשנה לנגיד בנק ישראל הוסיף בדיון: "הוצאות הריבית של מדינת ישראל גבוהות מבמדינות אחרות – וזהו נטל". הוא הוסיף וטען כי כיום אין מקום להקטין את הממשלה, ולכן אין לרדת ברמת המיסוי. חשוב שנבין שזעירא וספיבק וטרכטנברג ואקשטיין הזהירו מכך ב-2009 וטענו שזו החלטה פוליטית נטולת הקשר כלכלי, שנובעת מאימוץ אידיאולוגיה של ממשלה קטנה ומיסים נמוכים. ראש הממשלה המשיך בה, עד שהיא הובילה לחוסר יציבות חברתית, ולמחאה של קיץ 2011, ורק אז התהליך הזה נבלם. כמובן שאת המחיר שילמו רוב האזרחים, ובמיוחד החלשים ביותר. וכך זה נראה.

שימו לב לקריסה מ-2003 בהוצאה החברתית, ואיך מ-2007 הפער בינינו לבין ה-OECD גדל

הגרף הזה גם לא היה במצגת אבל הוא חשוב כדי להראות איך נראית הפגיעה בחברה בקיצוצים האלו של גודלה של הממשלה. כך נראית הגדלת אי השיוויון שיוסי זעירא מדבר עליה, והם לא ידעו מתי הציבור הישראלי יסבול מספיק ויגיד די לקיצוצים. את קיצוצי המיסים ואי העלאתם תמיד מתרצים לנו בכך שאם המיסים יהיו גבוהים או יעלו, העשירים יברחו מכאן לאיזה מקום שבו יוכלו לשמור יותר מכספם.  עומר מואב, נציג אידיאולוגיית המיסים הנמוכים והממשלה הקטנה באותו דיון בכנס קיסריה ב-2009, אמר כי "יש נטל מיסוי כבד על הציבור הישראל – הוא מאוד פרוגרסיבי. אם רוצים להעלות [את המסים] כדי להגדיל את הממשלה – זה לא ייפול על החלשים ולא על המעמד הבינוני. מדברים על המאיון העליון, אנשים שמשתכרים 40 אלף שקל בחודש. אין הרבה אנשים כאלה, ואלה האנשים שבורחים. הקבוצה שנושאת בנטל הכלכלה, בהשוואה בין-לאומית, משלמת מחיר כבד, מחיר גבוה, ומקבלת תמורה נמוכה". אני הייתי מתמלל את זה אחרת- רחמו על העשירון המאיון והאלפיון העליון, ואם לא, הם כבר יארזו את הפקעלאך.

בגלל הגרף הזה אני בשמחה משרת את אחיי מהשכבות החלשות, אחיי העובדים העניים, ואחיי ממעמד הביניים. למרות ממשלות רעות שמתעללות באזרחיהם החלשים ושוכחות שחוזקה של חברה נמדד בחוליות החלשות בשרשרת ושלעשירים תמיד יהיה טוב, האנשים האלו לא מקטרים, לא מאיימים על המדינה בבריחה למדינה בה יהיו להם שכר גבוה ותנאים סוציאליים ושירותים ציבוריים טובים יותר. הם עמוד השדרה של המדינה הזו. הם הגיבורים השקטים שיוצאים כל בוקר למלחמת קיום מחדש, ומחזיקים אותה. בזכותם אני יודע שהמדינה הזו תצליח גם אם כל עשיריה יברחו מכאן לבלות עם יותר שטרות ממה שאנחנו נשאיר להם לאחר המיסים. הם סוגדים לניירות חסרי נשמה, עשירים בכסף ועניים ברוח ונשמה. הם מושחתים ומשחיתים את השלטון עם כספם ויעסיקו את הפקידים הבכירים והפוליטיקאים אחרי פרישתם. אני סוגד לאנשים הפשוטים והעניים לכאורה. עניים בניירות, לא ברוח ובנפש. הם אלו שסובלים מהשחיתות וממכירת נכסי הציבור, ואין להם מה להציע לפוליטיקאים אחרי הקדנציה שלהם. הם הגיבורים שלי ואני אלחם עבורם עד נשימתי האחרונה, ועד שתהיה פה מדינת רווחה שתדאג להם לשירותים ציבוריים מצויינים כך שכל אחד מהם יוכל להגשים את הפוטנציאל העצום הטמון בהם.

בכתבות נוספות בימים ובשבועות הקרובים אראה איפה מסתתרים עוד מיליארדי שקלים בתקציב המדינה.