טוב לחיות בעד ארצנו

הכתבה הקודמת עסקה במוסדות הערבות ההדדית שהקימה ההסתדרות כמו שהם נראו ברחוב שבו גדלתי כילד. כתבה זו תעסוק באיש שיזם את הקמת ההסתדרות, כשהקול הקורא שפרסם לפני מותו נהפך לצוואתו,  וכמה חודשים לאחר מותו הוקמה ההסתדרות. את שמו אתם כבר יכולים לנחש מהכותרת. יוסף טרומפלדור היה דמות מרתקת, שהותירה את רישומה על כל מי שפגש בו ב-40 שנות חייו.  אדם צמחוני ואנטי מילטריסטי, ולוחם צבאי אמיץ. סוציאליסט-קומוניסט שעל שמו נקראת תנועת נוער ימנית. דמות שהותירה את רישומה על היפנים ששבו אותו,  ועל הלוחמים שלחמו לצידו. לכתבה מצורף הקול הקורא שפירסם והביא להקמת ההסתדרות.

 

הרחוב של ילדותי מצטלב ב-2 הצדדים שלו עם רחוב ההסתדרות, ועם רחוב י"א באדר, שהוא יום מותו של יוסף טרומפלדור. עד לפני כשנה לא ידעתי למה השניים קשורים. על הקשר בין טרומפלדור וההסתדרות למדתי דרך ספר שנתקלתי בו במכון לבון, המכון לחקר תנועת העבודה. לספר קוראים " ההסתדרות הכללית – מבנה ופעולות", של גבריאל ברטל, שהחל לצאת לאור ב-1978 בסיועה של המחלקה לועדי עובדים שליד האגף לאיגוד מקצועי, וששימש כחומר הדרכה בסמינרים שנערכו על ידה. הספר יצא במהדורות רבות, ופירט על יסודה של ההסתדרות, ועידותיה, הוגים ומייסדים, עיקרי חוקתה, מוסדותיה, על האיגוד המקצועי ועל המוסדות שהקימה ועוד. ושם, בתחילת הפרק על יסוד ההסתדרות מסופר על הקול הקורא שפירסם טרומפלדור 4 חודשים לפני מותו, ועל הקשר בינו ובין הקמת ההסתדרות. בעזרתם של עובדי המכון, שלא ידעו גם כן על הסיפור הזה, הצלחתי למצוא את הקול הקורא הזה, בעיתונים של 2 מפלגות הפועלים שהיו קיימות באותה תקופה. לפני שאפנה לספר על המסמך ולהציג לכם אותו, אספר על טרומפלדור, שלרובנו מוכר ע"י המשפט  "טוב למות בעד ארצנו", ולהראות פנים אחרות, פחות מוכרות שלו.

 

צומת הרחובות אחד במאי – י"א באדר בחולון.

יוסף טרומפלדור נולד בפיאטיגורסק שבקווקז בשנת 1880.כילד למד זמן קצר בחדר ובבית הספר העירוני ברוסטוב. בגיל 14 נעשה צמחוני. הוא ניגש לבחינות לבית הספר הריאלי, אך לא התקבל בגלל ה- "נומרוס קלאוזוס", שהגביל את מס' היהודים שיכולים להתקבל. הוא חזר לעיר הולדתו, ולמד שם את מקצוע רפואת השיניים, שגם 2 אחיו עסקו בו. בשנת 1902 קיבל דיפלומה של מרפא שיניים. באותה תקופה החל להיות מושפע מהרצל, ונעשה ציוני, וגם מטולסטוי. הוא הקים בעירו חוג ציוני ב-1897, בתקופת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, אך הפסיק עקב גיוסו לצבא ב-1902. כחסיד של טולסטוי החזיק בהשקפות אנטי מילטריסטיות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את המנעותו כפחדנות יהודית. הוא התנדב לרג'ימנט הקלעים הסיבירי מס' 27, שיצא לפורט ארתור, קצת לפני שפרצה מלחמת רוסיה יפן. עד מהרה התבלט כלוחם אמיץ וקר רוח, וקיבל את אות ההצטיינות הראשון שלו. טרומפלדור התנדב ליחידת הקומנדו של הרג'ימנט, והתקבל. שם הוא נתקל באנטישמיות, ולכן החליט להוכיח שוב את אומץ ליבו. הוא נודע שוב במעשי גבורה ואומץלב מול פני האויב, וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב-20 באוגוסט 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית, והרופאים קטעו לו אותה מעל למרפק. למרות זאת ביקש לחזור לחזית, ובקשתו זאת זכתה להוקרה מיוחדת. הוא הועלה לדרגת רב סמל וזכה לאות הצטיינות נוסף, ומונה למפקד מחלקה, והיה נערץ על פקודיו. ב-2 בינואר 1905 נכנעה יחידתו לצבא היפני, וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים ביפן.

השבויים הרוסיים ביפן זכו לתנאים טובים . הם חולקו למחנות לפי השתייכותם הדתית. היו כ-1700 שבויים יהודים בין 70000 השבויים הרוסים, והפגישה איתם עוררה בטרומפלדור רגשות לאומיים חזקים. הוא ייסד במחנה השבויים קופת הלוואות, בתי מלאכה, בתי ספר, ספריה, להקת תיאטרון ואף דאג לצורכי דת כאשר ביקש מהיפנים לסייע באפיית מצות, ובהשגת ספר תורה וטליתות. הוא ייסד אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן", שבה 120 חברים, והוציא לאור עיתון ציוני באידיש בשם "דער יודישער לעבן" (החיים היהודיים) שהיה עורכו ומחבר רוב מאמריו. הוא גם סייע ליסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה ביפן. בשבי פיתח את רעיונותיו על מושבות עובדים שיתופיות בארץ ישראל. לאחר שנחתם ב-1905 הסכם פורטסמות' שסיים את מלחמת רוסיה – יפן, טרומפלדור היה מהראשונים להשתחרר מן השבי, וידידיו סיפרו כי אלפים באו להיפרד ממנו, יהודים ולא יהודים, ונשאו אותו על כפיים תוך קריאות "הנה בן אדם! הנה בן אדם! הביטו נא".

ב-2006 התפרסם כי בעיר טאקאיאשי (takaishi)  ביפן, שם שכן מחנה השבויים, עומדים להקים תערוכה שמתייחסת גם לטרומפלדור. מסתבר שדמותו של טרומפלדור שייצג את היהודים מול שלטונות המחנה, והדמות הכריזמטית של הלוחם בעל היד האחת מעוררים הערכה והערצה עד היום ביפן. בקומת הקרקע של עירית טאקאישי הוקמה תערוכה המוקדשת למחנה השבויים, ולטרומפלדור הוקדש בה חדר, ובו תמונות, תיאור פעילותו היהודית והציונית במחנה, וסיפור חייו ברוסיה ובישראל.

 

תמונה של טרומפלדור מהתערוכה, שמצאתי בעזרת בלוגר ישראלי בשם ליאור שגר ביפן וכותב ביפנית. בתמונות נוספות מוצג גם העיתון באידיש שכתב.

  ב-1906, עם שחרורו, היה טרומפלדור היהודי הראשון  לקבל דרגות קצונה מבלי להמיר את דתו. הוא קיבל עם דרגות הקצונה עוד אותות הצטיינות רבים, מידי הצאר הרוסי עצמו, והצארינה העניקה לו מתנה יד תותבת. הוצע לו גם להמשיך לאקדמיה צבאית ולהתקדם בצבא, אבל הוא כבר התחיל להתכונן ליעוד שבחר לעצמו – לעלות לארץ ישראל. בשנים הבאות למד משפטים ונתן שיעורים פרטיים ועסק בכתיבה עיתונאית והתקיים מקצבת נכי מלחמה צנועה. באותה עת עסק בפיתוח רעיונותיו שבהם החל בשבי היפני על הקמת יישובים שיתופיים המבוססים על עקרונות סוציאליסטים בארץ ישראל. ב-1911, יחד עם חברו צבי שץ יזם בעיר רומני את הקמת "החלוץ" שבעקבותיה יצאה לאור החוברת הראשונה על "המושבות השיתופיות בארץ". לאחר הועידה עסק בהכנות לעליה לארץ. ב-1912 מיד עם סיום לימודיו, יצא יחד עם חבורת סטודנטים לנסות להקים מושבה שיתופית בארץ. הרעיון של טרומפלדור היה להקים "מושבה קומוניסטית" וראה את עקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש כהכרחי למען יישוב הארץ, כאשר היישוב הינו בלתי תלוי בעזרה או תמיכה מגורמים חיצוניים, אלא על בסיס כלכלי בלבד. הגרעין מנה 15 חברים וחברות ונאחז בחוות מגדל, ונקרא "הקומונה המגדלאית". התנאים היו קשים, החברים לא התמידו בעבודתם, והתפוקה הייתה נמוכה. לאחר שנת עבודה מפרכת, הקומונה התפרקה. עם פירוקה עבר טרומפלדור לדגניה ועבד בפלחה כשנה, וזכה להוקרה מיושבי דגניה. אז החלה מלחמת העולם הראשונה והוא עבר למצרים.

 

 

בגלותו במצרים פנה אליו זאב ז'בוטינסקי, והציע לו לעזור לו להקים גדוד מתנדבים שיעמיד את עצמו לרשות ממשלת בריטניה ויעזור בשחרור ארץ ישראל. הבריטים סירבו ליחידה יהודית לוחמת, אבל הסכימו לגדוד של מובילי פרדות, שישלח לחזית תורכית כלשהי. טרומפלדור היה בין תומכי ומקימי גדוד מובילי הפרדות, ומונה לסגן מפקד הגדוד. הגדוד הועבר לגליפולי, ושימש ככח עזר. הגדוד סבל מבעיות משמעת רבות לרבות נסיונות עריקה ומרד, מורל נמוך ותפקוד ירוד, ושרד אך ורק בזכות מסירותו של טרומפלדור ודאגתו לכל צרכיהם של החיילים. קצת לאחר שמונה למפקד הגדוד הגדוד פורק, למרות נסיונותיו של טרומפלדור לשמר אותו, וטרומפלדור חזר למצרים. באוקטובר 1916 הצטרף לנסיונותיו של ז'בוטינסקי להקים גדוד עברי ונסע לשם כך לבריטניה. תוך חודשיים הצליח להביא כ-120 מפקודיו בגדוד מובילי הפרדות, שהיוו את הגרעין לגדוד העברי שהוקם לבסוף ב-1917. טרומפלדור לא יכל להתגייס כי היה נתין זר ונכה, ולפיכך חזר לרוסיה. בתחילת 1918 הצטרף לתנועת "החלוץ", וניסח תוכניות מעשיות להקמת קומונות, למעשה קיבוצים, בארץ ישראל, להקמת ארגון צבאי חלוצי, הסתדרות עובדים ולעליה לארץ. התנועה אימצה רעיונות רבים שלו ובחרה בו ליו"ר התנועה.

 

הקול הקורא – התכנית להקמת ההסתדרות

בסוף אוקטובר 1919 חזר לארץ ישראל. מאוד לא מצאה חן בעיניו הפיצול המפלגתי שהיה בין שתי מפלגות הפועלים שפעלו אז בארץ, "הפועל הצעיר" ו-"אחדות העבודה". בדצמבר 1919 , 4 חודשים לפני מותו בתל חי, פרסם את הקול הקורא שלו ב-2 העיתונים של 2 המפלגות, "קונטרס" של אחדות העבודה, ו-"הפועל הצעיר". ב-2 העיתונים לפני או אחרי הקול הקורא של טרומפלדור פורסמה תגובה מטעם העורך של העיתון לדבריו של טרומפלדור, שבד"כ הביעה את דעתה בעד שיתוף פעולה.

טענתו העיקרית של טרומפלדור בקול הקורא הייתה שברוסיה היהודים נעקרים ממקום מושבם, והם עומדים עם צרורותיהם ומחכים לפתיחת שערי הארץ, והמונים ינהרו לכאן, שכן אין להם מה להפסיד כי מאחוריהם חרמות, עינויים ופוגרומים. ומה המצב בארץ? חוסר אמצעים ויזמה, וחוסר עבודה. כשהוא עזב את הארץ כשהחלה המלחמה, הייתה מלחמה רעיונית בין 2 המפלגות, אך הן עדיין שיתפו פעולה והייתה קופת חולים אחת, והסתדרות חקלאית אחת, אך משחזר ראה כי יש לשכת עבודה נפרדת לכל מפלגה, שתי קופות חולים, שתי הסתדרויות חקלאיות, ואפילו בין פועלי הרכבת אין אחדות. מכיוון שיש לו חברים בשדרות של 2 המפלגות קשה לו לראות את זה, וקשה לו להבין את זה. לאחר שהקשיב לטענות שני הצדדים וחשב על כך, הגיע למסקנה שיש בסיס לעבודה משותפת, ואף נעשה נסיון לכך 8 חודשים לפני כן, שכשל לטענתו כי הדרישה לבטל את המפלגות פגמה בנסיון הזה. לטעמו, אם הנסיון הראשון כשל, יש צורך בנסיון נוסף, ועליהם לעשות זאת מכיוון שישנו גל של מהגרים שמחכה לעלות לארץ. אחרי פגישות שניהל עם אנשים משני המחנות הגיע למסקנה שאפשר להביא אותם להסכמות על היסודות הבאים: המפלגות ממשיכות להתקיים. הפועלים (העמלים שאינם מנצלים את עמל זולתם) בוחרים צירים למועצה משותפת, שיטת הבחירות היא פרופורציונלית והמפלגות ואגודות אחרות יכולות להציע רשימות מועמדים. המועצה המשותפת היא בלתי מפלגתית ויוצרת מוסדות משותפים: לשכת עבודה, לשכת מודיעין, קופת חולים, בתי הגירה, בתי אוכל, שיעורי ערב וקופת הלוואה. המועצה עוזרת גם בסדור אגודות מקצועיות.  יש לה הרשות להוציא לפועל דברים ועבודות, בהסכמת השותפים. האגודות המקצועיות הן בלתי מפלגתיות , אך תעמודנה בקשר עם המועצה המשותפת. הוא רואה בתכניתו כתוכנית פשוטה, שעל הצדדים לאמץ, בגלל סבל אחיהם בגולה, ומציע לארגן ועידה שתוביל לכך, ובחירות למועצה. הוא קורא להם לצאת ממעגל המפלגתיות ולגשת איש לרעהו בשם העבודה המשותפת, ואומר להם שכל רגע איחור לחטא ייחשב להם. נחוצה התאמצות מאוחדת של כל העובדים.

לקריאת הקול הקורא לחצו כאן.

 

פסל " האריה השואג", מעל קבר האחים של טרומפלדור ו-7 הלוחמים האחרים.

 את המשך חייו של טרומפלדור רובנו למדנו בבית הספר. בעיצומו של מאבקו לשיתוף פעולה בין מפלגות הפועלים, ביקש ממנו ישראל שוחט מראשי ה- "שומר" לעלות לגליל העליון ולבדוק את המתרחש שם. היישובים שם מבודדים משאר יישובי הארץ, וסופגים התקפות מצד הערבים. בקשותיהם של טרומפלדור ואחרים לשלוח תגבורת נענות בקושי. בי"א באדר תר"פ, ה-1 במרץ 1920 נהרג טרומפלדור במתקפה על תל חי. בעיתוני המפלגות שאחרי מותו מופיעים דבריו לפני מותו "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". הוא נקבר בכפר גלעדי. זאב ז'בוטינסקי, ידידו,  הקים  תנועת נוער על שמו, בית"ר, אך טשטש את העובדה שהיה סוציאליסט, וטען לקשרו של טרומפלדור למורשת היהודית ולאומץ ליבו. על שמו נקרא הקיבוץ תל יוסף, ועל שמו ושם שאר הנופלים בתל חי נקרא הישוב קריית שמונה. 

 

ב-4 בדצמבר 1920, ערב חנוכה, כ-9 חודשים לאחר מותו של טרומפלדור, מתכנסת בחיפה ועידת היסוד של ההסתדרות ומתקבלים בה רעיונות דומים לאלו שטרומפלדור פירט בקול הקורא שלו וההסתדרות הכללית מוקמת, ומתחילה בבניין המוסדות שהוא הציע ועוד. הסעיף הראשון בחוקת ההסתדרות בעת הקמתה הוא שיכול להצטרף כל מי שהוא פועל ואינו חי על עמל זולתו, אולי גם כן לפי הצעתו בקול הקורא.

 

אין ספק שדמותו של טרומפלדור והספק חייו ב-40 שנים הם מרתקים. לכל אורך חייו הוא מתבלט כאדם אמיץ, וכאדם שלוקח על עצמו מנהיגות משרתת, ומייסד מוסדות של  עזרה הדדית, שמותירות את רישומם על שוביו היפנים, ועל חייליו בגדודים שעליהם פיקד. לכן הקול הקורא שלו הוא עוד המשך ברצף של דאגה לאחר שהפגין כל חייו. זו אולי דרך אחרת להסתכל על הדימוי שלו, ששונה ממה שחונכנו עליו, ומן הראוי שדווקא נאמץ את דמותו זאת כסמל ומופת לדאגה לאחרים, וכמייסדם של מוסדות עזרה הדדית, ופחות כלוחם אמיץ שמת על קידוש הארץ.