נוסטלגיה של ערבות הדדית ברחוב ילדותי

לרגל האחד במאי שחל השנה, כתבה זו תעסוק דרך תמונות מרחוב ילדותי, בערבות ההדדית ובמוסדות הציבוריים שהתקיימו עוד לפני קום המדינה, והיוו את היסוד שעזר לקלוט מיליוני עולים, ולבנות מדינה לתפארת, ע"י ההסתדרות הכללית, ולמעורבותה בכל תחומי החיים כמעט. זוהי עדות לכך שאנשים, בגילנו פחות או יותר יכלו לעשות דברים גדולים לפני 91 שנים, ומקור לתקווה והשראה עבורנו ועבור מובילי המחאה החברתית של הקיץ האחרון. בנוסף, אספר על מנהיג פועלים שרובכם לא שמעתם עליו, למרות שהוא נבחר לאחד מ-100 האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי מגזין טיים האמריקאי, ואתם נהנים בלי ידיעה מהרבה מההישגים שלו.

בשנה שעברה הקדשתי את המאמר שלי לכבוד אחד במאי לאסון נורא, אסון הטריאנגל, שבו נשרפו במקום עבודתם 146 נשים וגברים, בעת שעבדו במפעל החולצות, שהיה נעול, וכך לא יכלו לברוח ולהציל את נפשם. המאמר גם הוקדש לפעילת איגודים אמיצה בשם קלרה למליך, שהובילה שביתה של 20000 עובדות בתעשיית הטקסטיל, עם צלעות שבורות ממכות שחטפה מבריונים שנשכרו ע"י המעסיקים בענף, ואיך עד יומה האחרון פעלה לארגן עובדים. הכתבה תוכננה להתפרסם באחד במאי, אך נושא אחר תפס את תשומת ליבי, ועליו אכתוב בקרוב.

עבור רוב האנשים האחד במאי הוא יום אחד שנזכרים בו פעם אחת בשנה. עבורי, בגלל בחירה מקרית של הורי, שעברו לחולון מערד, אחד במאי הוא יום יום זכרון קיים וחי כל יום בשנה. רחוב אחד במאי בחולון הוא הרחוב שבו גדלתי כילד, ושבו הורי גרים עד היום. לכן אין סיכוי שאתבלבל מכתבות תעמולה שקריות כמו זו שפורסמה במעריב יום לפני ה-1 במאי השנה ע"י מפעיל הבלוג הקפיטליסט היומי או מחבריו מהתנועה הליברלית, שמנסים ליצור קשר בין יום הסולידריות הבינלאומי של העובדים, לבין המשטרים הקומוניסטים. אני יודע שהאחד במאי מציין אזכור לאירועי היימרקט בשיקגו ב-1886, שם נרצחו אזרחים ע"י שוטרים כשהפגינו למען יום עבודה של 8 שעות, 31 שנים לפני מהפכת אוקטובר ברוסיה. אף אחד מאיתנו לא יוצא להפגין ב-1 במאי בגלל שהוא תומך במשטרים הקומוניסטים המצויינים בכתבה במעריב. אנחנו יוצאים לרחוב כדי להפגין סולידריות עם אחינו העובדים בכל רחבי העולם, ומקווים שהם יוכלו להתארגן בועד עובדים ולהילחם על זכויותיהם, להנות מתנאי עבודה ראויים ומכבדים, ולהכניס יותר דמוקרטיה לתוך מקום העבודה שלהם.

דרך תמונות של המוסדות שקיימים ברחוב אחד במאי בחולון ארצה להראות לכם עד כמה הייתה מעורבת ההסתדרות בחייהם של העובדים במדינה, בכל תחומי החיים, לפני קום המדינה ולאחריה. כל זה נעשה בתנאי פתיחה שהיו הרבה יותר גרועים מהתנאים שלנו היום, והם עדות ליכולות של אנשים כשהם פועלים לפי עקרונות של ערבות הדדית בצורה מאורגנת.  אם סבינו וסבתותינו יכלו לעשות זאת, גם אנחנו יכולים. זהו מסר חשוב מאוד בזמן שאנחנו נאבקים על החזרתה של מדינת הרווחה, ובזמן שמנהיגנו הנוכחיים טוענים שרק המגזר הפרטי העיסקי יודע לנהל ולהקים ולייסד, והתפקיד שלהם הוא להעביר את הכל לשוק החופשי היעיל, וההישגים העיקריים שלהם הם בעיקר מכירת החיסול של הנכסים שייצרו ההסתדרות והממשלות של מפלגת פועלי ארץ ישראל ומדינת הרווחה שהם בנו כאן לטובת מדינת רווחים.

קופת חולים כללית, בתווך שבין רחוב אחד במאי לרחוב בילינסון בחולון. חוגגת השנה את שנת ה-100 שלה.

אם תשאלו את האדם המצוי, מה הדבר הכי חשוב בחיים, ישנם סיכויים גבוהים שהוא יענה לכם שהדבר הכי חשוב בחיים הוא הבריאות. לכן כנראה אין זה מפתיע שאחד המוסדות הראשונים של העזרה ההדדית שהקימה תנועת הפועלים המאורגנת בארץ ישראל הייתה קופת חולים כללית. ב-1912, 36 שנה לפני שזכינו לעצמאות הוקמה קופת חולים על ידי "הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה", בעקבות תאונת עבודה של הפועל ברוך פריבר בה איבד את ידו בעת עבודה בפרדס, לפי הצעה של ברל כצנלסון. עד 1921 הוקמו עוד קופות חולים ע"י ארגוני הפועלים האחרים שפעלו באזורים אחרים בארץ, ואז, זמן קצר לאחר הקמת ההסתדרות הן התאחדו כדי להפוך לקופת חולים כללית.

ב-1937 אוחדו מנגנוני גבייה של ההסתדרות ושל קופת חולים כללית, עם פנקס החבר האדום. הרעיון למימון שירותי הבריאות התפתח במהלך שנים אלו, כך שכל אחד ישלם לפי יכולתו (בצורה פרוגרסיבית) ואת השירות יקבלו לפי הצורך.

במשך שנים רבות הייתה קופת חולים כללית ספקית שירותי הבריאות הגדולה בארץ, וגם כיום היא נותנת שירותי בריאות ליותר מ-50% מאוכלוסיית המדינה. לרשותה עומדים כ-1300 מרפאות, 14 בתי חולים, 400 בתי מרקחת, ומאות מכונים ומעבדות. ללא ספק יש לכך תרומה חשובה לעובדה שבישראל הספקת שירותי הבריאות היא ברמה גבוהה, וכתוצאה מכך תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם.

מספיק מבט אחד לעבר ידידתנו הקרובה ארה"ב, שבה ל-50 מיליון איש אין ביטוח רפואי, ו-2 מיליון משפחות בשנה מגישות פשיטת רגל בגלל מחלה קשה של קרוב משפחה, ושבה עדיין יש התנגדות אידיאולוגית למתן שירותי בריאות ציבוריים, ושחברות הביטוח עושות את רווחיהם על גב החולים ע"י שלילת טיפולים, כדי  להעריך את מה שאנו נהנים ממנו.

מגרש הכדורגל של הפועל חולון

בהמשך הרחוב פזורים אחד ליד השני בריכת השחייה של הפועל חולון, מגרש הכדורגל של הפועל חולון, ומגרש הכדורסל של הפועל חולון, או בשמו המלא "היכל האחד במאי", שלו ולקבוצת הכדורסל אקדיש כתבה נפרדת.

הפועל הוקמה ע"י ההסתדרות ב-1924 כשמטרתה  לטפח את תרבות הגוף, הספורט והבריאות בקרב הפועלים.  כיום הפועל מפעילה כ-1000 קבוצות נוער ב-31 ענפי ספורט שונים, וכ-300 קבוצות בוגרים. כאוהד של הפועל חולון בכדורסל, אני יודע גם שקבוצת ספורט מקומית היא בעלת חשיבות לזהות המקומית, ומקור לפנאי.

סניף הנוער העובד והלומד ברחוב אחד במאי בחולון

ממש מול מגרשי הספורט נמצא הקן המקומי של הנוער העובד והלומד. הנוער העובד והלומד הוקם ב-1924 וכיום פזורים ברחבי הארץ כ-400 קנים, ועוד סניפים ומועדונים, ובה פעילים עשרות אלפי חניכים, אותם ניתן לזהות לפי החולצה הכחולה והשרוך האדום. ערכי היסוד של התנועה הם ציונות, סוציאליזם, שלום ודמוקרטיה. הקנים הם מקור לפעילות קהילתית וחינוכית רבה, ודי ברור הצורך של ההסתדרות בהקמת תנועת נוער, כדי לחנך את הדור הבא של הפועלים. הנוער העובד והלומד מהווה הארגון היציג של הנערים העובדים, והוא מפרסם דוח שנתי על מצב הנערים העובדים בישראל.

מועדון מופת לשעבר, צמוד לרחוב אחד במאי בחולון

ממש צמוד לרחוב אחד במאי, נמצא מה שהיה פעם מועדון מופ"ת, שבהם נערכו מופעי תיאטרון ובידור, ערבי שירה ומחול, ערבי ראיונות, ובמות לאמנים מקומיים. כך סיפקה ההסתדרות לפועלים גם מקום שבו יוכלו להעביר את זמן הפנאי שלהם.

בנייני הרכבת של "שיכון עובדים" בהמשך רחוב אחד במאי בחולון

בהמשך הרחוב נמצאים בנייני הרכבת של שיכון עובדים. סבי, כשיצא ממעברת נחלת יהודה רכש כאן דירה, וגידל בה 6 ילדים לתפארת. בחוזה המשכנתא שלו התחבא עוד מוסד ערבות הדדית  של ההסתדרות, שאליו אתייחס בכתבה נפרדת, והסניף המקומי של אותו מוסד ישב גם כן ברחוב אחד במאי, קצת אחרי קופת החולים.  שיכון עובדים הייתה שילוב של 2 חברות הסתדרותיות, והיא בנתה חלק נכבד מהבנייה הציבורית בעשורים הראשונים של המדינה. היא פעלה במתכונת של קואופרטיב, חברה שמנוהלת ע"י העובדים, ותרמה לדוגמא לשכנוע המדינה להקים דיור ציבורי, ולהקמת עמידר, ואף בנתה חלק נכבד מהדיור הציבורי שלה.

נוסטלגיה או השראה לפועלים של המאה ה-21?

המוסדות שהצגתי לכם דרך הרחוב הקטן שבו גדלתי היו רק חלק קטן ממוסדות העזרה ההדדית שהקימה ההסתדרות, אך אפשר לראות דרכן שההסתדרות פעלה בכל תחומי החיים, מבריאות ועד פנאי, חינוך תרבות וספורט, ועד לדיור. כמובן שהיו עוד נכסים רבים בבעלות העובדים. היום חלקים גדולים מהמוסדות האלו הופרטו, כמו שיכון עובדים, בנק הפועלים והמשביר לצרכן, וההסתדרות נסוגה ממעורבות בכל תחומי החיים של העובדים, וכביכול עוסקת בעיקר בתפקידה כאיגוד מקצועי.

עבורנו, שיצאנו בשנה שעברה למאבק על מדינת רווחה, כל המוסדות האלו הם דוגמא למה שיכולים לעשות עובדים ואזרחים מאורגנים ופעילים, תוך ערבות הדדית אחד לשני, במיוחד למול המסר שמנסים למכור לנו שרק השוק הפרטי העסקי יודע לייסד ולנהל ולתת שירותים יעילים לציבור. לפי הנתונים העדכניים, כ-75% מאזרחי ישראל מרויחים עד לשכר הממוצע במשק, קרוב ל-9000 ש"ח, והם יכולים וצריכים להתארגן ולהתחיל לבנות מחדש את מדינת הרווחה, כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילם, וללמוד מדור הסבים והסבתות שלנו את הדרך. זה לא בשמיים.

זה אפשרי. עשו זאת לפנינו, ואנחנו לא ממציאים דבר חדש, אבל אנו גם יכולים ללמוד מהטעויות שנעשו בעבר.

בית רותר, לשעבר בניין מועצת הפועלים המקומי, רחוב אחד במאי בחולון

את בית רותר, שנמצא באמצע בין קופת החולים למגרשי הספורט, השארתי בכוונה לסוף. כשהייתי ילד זה היה בניין מועצת הפועלים המקומי, שמאז הפך לבניין של קופת חולים כללית. כמו שאתם יכולים לראות, שם הבניין כבר כמעט מוסתר ע"י השלט של הכללית. עבורי זו הזדמנות מצויינת להכיר לכם את האיש הנפלא הזה שלבטח לא שמעתם עליו.

וולטר רותר היה מנהיג פועלים יהודי אמריקאי. כבר בהיותו ילד למד על ברכי אביו, שהיה באיגוד עובדי המבשלות (ייצור בירה), על הפילוסופיה של האיגודים המקצועיים  ועל מאבקי עובדים. בין השנים 1927 ו-1932 עבד במפעל פורד, ופוטר בגלל תמיכתו במועמד סוציאליסטי לנשיאות. בין השנים 1932 ו-1935 הוא נסע לעבוד במפעלי רכב בגורקי, רוסיה, שם אהב את תנאי העבודה במפעל, שהיו יותר טובים ממפעלי פורד, אך התנגד לשלטון הטוטליטרי שהנהיג סטלין. כשחזר לארה"ב ב-1936 התמנה למנהל של סניף קטן של איגוד עובדי הרכב UAW, שבאותו זמן מנה כ-100 פעילים והיה כביכול אחראי ל-100,000 עובדים בדטרויט, מישיגן. מטרתו העיקרית הייתה לארגן את הלא מאורגנים, וכבר שנה לאחר מכן ג'נרל מוטורס וקרייזלר ועוד 2 חברות נכנעו לאחר שביתות שבת שנקטו העובדים, ותוך פחות משנה הסניף הקטן שניהל מנה כבר כ-30000 חברים. גם ההישגים לעובדים לא איחרו להגיע. כשארגן שביתות שבת נוספות, הצטרפו אליהם מתוך סימפטיה לשביתה גם עובדי המפעלים שייצרו חלקים לתעשיית הרכב, ועובדי המלונות, חנויות הכלבו, המכבסות, מפעלי אריזת הבשר וייצור הסיגרים. כשארגן שביתה כללית וצעדה המונית הגיעו 150000 איש, להפגנה בה קראו לתמוך במועמדים שיחליפו את המושחתים מהעיריה ומהמשטרה, שישבו לדעתו בכיסם של התעשיינים.

צילום לפני "הקרב על הגשר", 26/5/1937 . רותר עם חוט השעון מעל הווסט. האנשים שנכנסים לפריים הם הבריונים של פורד, ממש לפני שהם מכים את רותר והאחרים. ג'יימס קילפטריק, עיתון חדשות דטרויט 1937.

הקרב על הגשר העילי (battle of the overpass)

ההצלחות שלו והתמיכה הציבורית לה זכה, נוצלו על ידו לצאת למאבק בפורד, שהייתה האגוז הכי קשה לפיצוח. פורד אמר שהוא אף פעם לא ייכנע לאיגודים, ושהוא רוצה שליטה טוטלית על המפעל. יד ימינו של פורד, איש בשם הארי בנט, יצר צבא בריונים ומרגלים, חלקם אסירים לשעבר, שמנה כ-2000 איש והשליט משטר פחד במפעלים.

מכיוון שהבין שהעובדים יפחדו להצטרף לאיגוד מפחד פיטורים, החליט לקחת צעד נועז, כדי להראות לעובדים שהאיגוד חזק כמו פורד. ב-26 למאי 1937, ארגן רותר חלוקת פלאיירים לעובדים במפעל של פורד בדירבורן, מישיגן. מכיוון שידע שזה יהיה מסוכן ומטופש ללכת לבד, הוא הזמין אנשי דת, כתבים, צלמים, ועוזרים של ועדת הסנאט לזכויות אזרח. באותו יום נשא דברים בפני הנשים של הסניף שלו, שהיו אמורות לחלק את הפלאיירים. כשעתיים לפני החלוקה,  החלו להסתובב הבריונים של בנט ולהזהיר כתבים ואחרים. כשעה לפני תחילת החלוקה, נעמדו רותר ומנהיגי איגוד אחרים לבקשת אחד הצלמים כשמאחוריהם שלט המפעל של פורד. מה שהם לא ראו הוא שהבריונים מתקדמים לכיוון שלהם, והחלו להלום בהם , כשהצלם מנסה להזהירם, אך זה מאוחר מדי. רותר חטף מכות בפנים, בגב, וגולגל מהמדרגות, אחר הוכה קשות ע"י הבריונים והשלישי נפל מגובה 10 מטרים כשנדחף מהגשר. כך הם נראו לאחר האירוע. הנשים שהיו אמורות לחלק את הפלאיירים נדחפו בכוח לרכבים או הוצאו החוצה וחטפו מכות. המשטרה עמדה מנגד, ולא עשתה כלום, בטענה שזהו שטח פרטי של פורד. המטרה הבאה של הבריונים הייתה העתונאים והצלמים מהם נקרעו הדפים שכתבו ולוחות הצילום שצילמו, למעט זאת שאתם רואים למעלה, שבזכותה החליטו לתת פרס פוליצר גם לצלמים, כשהצלם נתן לבריונים לוחות צילום ריקים והסתיר את אלו שצילם. התמונות פורסמו, וזכו לחשיפה עולמית. פורד ניצחה, אך בדעת הקהל הציבורית היא הפסידה. 3 שנים לאחר מכן גם פורד חתמה הסכם עם איגוד עובדי הרכב.

זו לא הייתה הפעם היחידה שהופגנה אלימות כלפי רותר. גם ב-1940 אושפז בגלל מכות שחטף משוברי שביתות. הוא ניצל גם מ- 2 נסיונות התנקשות בחייו, כשהשנייה הותירה את ידו הימנית נכה לצמיתות. ג'ורג' רומני, אביו של מיט רומני, שהיה אז ראש איגוד יצרני הרכב קרא לרותר "האיש הכי מסוכן בדטרויט", מכיוון שהוא "מביא מהפכה מבלי להפריע לחברה (society)".

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר פרל הרבור, הוא נהיה פעיל במערכת הייצור למלחמה, וליועץ לפרנקלין דלנו רוזוולט, שהעריך את האינטליגנציה והיצירתיות שלו. ב-1946 מונה לראשות ארגון עובדי הרכב, תפקיד אותו מילא עד מותו ב-1970. הוא הוביל את האיגוד להישגים, שכללו בטחון תעסוקתי, תוספות יוקר שיעזרו לעובדים להתמודד עם עליית יוקר המחיה, חופשות וביטוח בריאות במימון המעסיק, ויכולת השפעה על מהירות פס הייצור. שביתה של כ-100 יום במפעלי קרייזלר הקנתה לעובדים לראשונה תוכנית פנסיה במימון המעסיק. ב-1952 מונה במקביל לראש ארגון ה-CIO ותוך כמה שנים איחד בינו לבין ארגון העובדים הגדול האחר AFL כדי ליצור את ה- AFL-CIO. ב-1949 היה ממקימי הקונפדרציה הבינ"ל של ארגוני עובדים. בנוסף הוא שימש כיועץ ל-4 נשיאים דמוקרטיים, והיה תומך נלהב למאבק שהוביל מרטין לותר קינג למתן זכויות לאפרו אמריקאים, והאיגוד גם מימן את חלק מהצעדות. הוא עמד ליד קינג בנאום המפורסם "יש לי חלום", והיה אחד הדוברים הלבנים היחידים. הסיבה, לטעמו של רותר הייתה "כי אינך יכול לשבת בצד בחיים. אדם חייב להחליט אם הוא מקבל את המציאות כמו שהיא, או שאתה מוכן לנסות לשנות אותה". הוא נהרג ב-1970 בהתרסקות מטוסו. גם בישראל ביקר, והיה אורחו של בן גוריון.

בראיון מצולם מרתק, שנתן לעיתונאי היהודי האמריקאי מייק וואלאס (שנפטר לפני מספר שבועות) בשנת 1958, מספר וואלאס שאלנור רוזוולט, אשתו של FDR שהתארחה אצלו, אמרה לו שרותר ראוי להיות נשיא ארה"ב, ויש לו את התכונות הכישורים והיכולות המתאימים לתפקיד, אך רותר אומר שהוא רוצה להמשיך לייצג את העובד האמריקאי. הוא בדיוק עומד לפני עוד מו"מ מול חב' הרכב, ודרישתו הפעם היא מתן אופציות להשתתפות ברווחים לעובדים, כך ש-25% מהרווחים העודפים יעברו לעובדים, ו-25% ללקוחות בצורה של החזרים. ההגיון שעומד מאחורי הרעיון בוא לשתף את הפועלים בהצלחת החברה והמדינה, הגדלת כח הקנייה שלהם, וייצור מערכת שתתקרב לתעסוקה מלאה. לטענתו של וואלאס שזה סוציאליזם, הוא עונה שכשהציע פנסיה במימון המעסיק טענו המנהלים של החברות את אותה טענה, ואילו 8 שנים אחרי הם טופחים לעצמם על השכם על שעשו זאת בעינים זוהרות.

על כך, מגזין הטיים האמריקאי בחר בו לאחד מ-100 האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20.

אין ספק שהוא עמד בכבוד מאחורי המשפט המפורסם שלו: "אין ייעוד נעלה יותר מלשרת את אחיך בני האדם. אין תרומה גדולה יותר מלעזור לחלשים. אין סִיפּוּק גדול יותר כשעשית את זה כיאות".

הכתבה הבאה תעסוק באיש מופת אחר, שאפשר להגדירו כיזם של ההסתדרות, ותציג דימוי אחר לגביה, ששונה מהדימוי שקיים בזכרון הקולקטיבי שלנו, ותכלול את המסמך שהוביל ליצירת ההסתדרות מ-1919.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על נוסטלגיה של ערבות הדדית ברחוב ילדותי

  1. ערן הגיב:

    נתן,
    כמו תמיד, תענוג!

  2. פינגבאק: נוסטלגיה של ערבות הדדית | העוקץ

  3. אלי אמינוב הגיב:

    לנתן שלום. אני מצטער שכנראה חשבת שתגובתי למאמרך היא ביקורת עליך ולא היא. אני קורא את כתביך ונהנה מהם זה זמן מה ולדעתי לקול החופשי של העובדים שיצרת יש מקום של כבוד במאבק למעןהמשימה של הקמת איגודים מקצועיים עצמאיים ודמוקרטים, שבלעדיהם לא נוכל להבי א שינוי במקמות האנטי פועליות והאנטי אנושיות השוררות במדינת ישראל. בתחילת הערתי שעליה ענית בהעוקץ אני מציין שלנוסטלגיה שלך יש באמת על מה לסמוך אך מכניס זאת למסגרת הסטורית רחבה יותר. אין זה אומר שאותה סולידריות וערבות הדדית לא תוכל להבנות בעתיד על בסיס טוב יותר, ללא הדרה ודיכוי של קבוצות באוכלוסיה וללא הפלייתן העקבית. לעתון שאתה מוציא יש כיום ערך עצום משום שארגון העובדים הדמוקרטי שאנו חברים בו אינו מוכן להוציא עתון משל עצמו שהוא כלי חיוני במאבק נגד ההון, המדינה וההסתדרות. עלה והצלח. אלי אמינוב

    • נתן שקרצ'י הגיב:

      אלי, אין לי בעייה עם ביקורת. במיוחד כשידעתי שהיא תבוא. ובחלקה גם מקובלת עלי. המשימה שלנו היא ניפוי הרע, ויישום הטוב, או תיקון הטעויות. וזה רק כדי לתת השראה לדור הנוכחי מלפני 2 דורות (כדי שתהיה לנו צניעות ולא נחשוב שאנחנו ממציאים משהו חדש)
      שם העיתון שלי כמו שאתה יכול להבין מהלוגו, הוא מתוך כבוד לחבורה של אנשים שפתחו אותו ב-1897 והחזיקו אותו עד 1977, 90 שנה של עיתון פועלים אנרכיסטי ופציפיסטי באידיש, שחבריו היו פעילי איגודים וקואופרטיבים. כי זה הפתרון לעיתונות של ההון- תמונת מציאות כלכלית חברתית שמתאימה לעובד הפשוט ולא לספקולנטים

  4. רמי אהרוני הגיב:

    נתן שלום, האם יש לך אחות בשם שושנה שקרצ'י שלמדה בבית ספר ביאליק בחולון??

  5. רונן סריג הגיב:

    כמי שהעביר חדשים מופלאים בבית רותר,היכן שעוצבה חלק מתודעתי כמעט בהיסח-דעת,אני מוקיר רשימה מעולה זו ומרים כוס לאנשים כרותר. עוד כ4000 כמוהו והעולם היה מקום אחר….. אריה קרישק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s